גבי זיתוני

אמרתי לנתן: את מי זה מעניין הספר הזה. אין מי שמתעניין בזה. הדור הזה של הילדים הם כבר במקום אחר לגמרי. מה שאנחנו עברנו. הילדים שלנו אם אתה מספר להם מה היה, זה נשמע להם כאילו מדברים על האדם הקדמון. איפה היה קרח, איפה היה זה, הם לא מבינים על מה אתה מדבר בכלל. זה פער הדורות.

במושב מגדים שהיה לידינו גרו יוצאי מרוקו וגם אצלם החיים לא היו קלים. בתור ילדים בחופשות בית הספר הלכנו לעבוד בקטיף עגבניות.

נולדתי בסוף ספטמבר 1948. את היום הולדת אחגוג בקנדה, שם נפגוש את כל המשפחה. בבית של הבן ניר (הבן השני) שגר שם כבר הרבה שנים. ניסע למחרת ראש השנה למשך 3 שבועות.

נולדתי במצרים ועליתי בגיל שנה וחצי לארץ מצרפת.

לאימא היה דרכון צרפתי ולמעשה לכל ארבעת האחים. לצערי הרב לא חידשנו את הדרכון הצרפתי. ואחר כך לא הסכימו לחדש לנו.

נסענו ממצרים לצרפת. אבא לא היה מוכן להישאר שם ולכן עלו לארץ. התחננו לפניו שיישאר.  גם בצרפת הוא חי כמו מלך. בצרפת עם קצבת ילדים של ארבעה יכולת לחיות בסדר בלי לעבוד. הצרפתים אחרי מלחמת העולם שבה נהרגו הרבה אזרחים הם היו זקוקים לתושבים והיו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי שישארו. (גם היום הצרפתים המקוריים הולכים ונעלמים. רואים בנבחרת הכדורגל שאחוז גבוהה זרים. ושמעתי שרוצים להחזיר את הקצבאות כמו שהיו פעם.

אני לא יודע אם קראו לזה ציונות אבל ארץ ישראל הייתה חשובה לאבי.

בצרפת הם גרו במחנה של יוצאי מצרים בצרפת.

הזכרונות הראשונים אלו תמונות. אני זוכר בגן בטירת הכרמל היתה פינת רופא וחוטים שהיו קושרים אותך. כשהתחלתי ללכת לגן אחי הרתיח מים לתה והמים הרותחים נפלו מהפרימוס ונשפכו לי על הרגל. הייתי מנוטרל להרבה זמן. כסוף סוף החזירו אותי לגן העוזרת גננת החזירה אותי הביתה כי לא יכולתי לדרוך על הרגל. הסימנים כבר נעלמו. זה עבר.

בהתחלה היה לנו חנות וצריף כל אחד במקום אחר. כשהייתה סערה גדולה במדינה החנות שלנו שהייתה עשויה מפח התעופפה. הפחים התפרקו מהסערה והתחילו להתעופף ברוח. זכור לי שבלילה הזעיקו את אבא שלי שיבוא לחנות. כל הדגים היו מפוזרים על הרצפה.

אז איחדו לנו את הבית והחנות. כלומר צריף ומקדימה החנות. ואז השתפרו החיים. לחנות היה ברז מים מה שלא היה לאחרים. אבא עשה לנו צריפון ששם היינו מתקלחים. הרתיחו מים בפרימוס ומתרחצים בתוך גיגית. הייתי אז בן ארבע אני חושב. 1952-3.

הייתה לנו בריכת דגים. בקיץ אני ואחי היינו שוטפים את בריכות הדגים ומשתכשכים במים.

את הקרח מוכרים בבוקר מיד אחרי שהביאו את הבלוקים. בארבע בבוקר מביאים את הקרח ובשש שבע כבר הבלוקים מחולקים לבתים למקררי הקרח שהיו אז. אנשים עמדו בתור לקבל קרח.

מאוחר יותר היה לנו חמור ועגלה. התפתחנו. השתכללנו. אבא קנה חנות במבנה (לא בפחון) בשכונת עמידר. השכונה הראשונה הייתה מגג רביץ מאזבסט ומעל רעפים שנקראה שכונת כהן. לא היה אז מלט והבניה הייתה מאוד ירודה.

בילדות שיחקנו בשכונה משחקים כמו

מחבואים - בלילה כשהיה אז רק פנס אחד בכל השכונה,

כדור רגל - את הכדור עשינו מעיתונים וסמרטוטים. כי כדור היה רק לעשירים. היה מגרש מבוץ ליד הבית שלנו  ושם שיחקנו.

לא חשבנו אז שהחיים שלנו קשים. הייתי ילד מנהיג שילדים התחברו אלי. גם היום אנשים אוהבים להיות בחברתי. להתייעץ וכזה. הייתי הילד הכי קטן והכי מחובר גם לאימא שלי.

אמא הייתה אישה אינטלגנטית אמא כבר כשהייתי בן ארבע שלחה אותי ללמוד עברית ב"חדר" היה מורה שעלה ממצריים ושמו מעטוק, אם אני מבטא נכון את השם. הוא עלה אחרינו וכשאימא שמעה עליו היא מיד שלחה אותנו האחים ללמוד אצלו. הוא היה דתי לייט. למדנו תורה לקרוא ולכתוב עברית. לימד אותנו את האותיות. אני הייתי בן ארבע והיו ילדים אחרים מכל מיני גלאים. כנראה שילמו לו כסף. לאימא הייתה שיטה כזאת: תורה מול סחורה. תבוא ללמד את הילדים שלי אתן לך קרח או דגים. שיטת הברטר. המורה נפטר בגיל צעיר.

לנתן וחיים היא הביאה מורה לאנגלית עוד כשהיו קטנים. הוא היה לוקח אותם לרחוב כי לא היו חדרים ללימוד, וברחוב דיבר איתם באנגלית, וכך הם ידעו אנגלית טובה. גם לי היה מורה לאנגלית פרטי בגיל 13. זה לא קשור אם יש כסף או אין. כך שידעתי אנגלית ברמה של כיתות גבוהות יותר.

את הבר-מצוה חגגו בבית. הייתה חגיגה בבית. החגיגה נמשכה כמה ימים, כל הדודים מתאספים בטירת הכרמל. יום אחד אתה עולה לתורה, אחרי שאימא הביאה מישהו שילמד אותנו את ההפטרה. העלייה לתורה בבוקר חוזרים הביתה ועושים ארוחה. האורחים באים כמה ימים קודם. אחת האחיות של אימי שגרו בבת ים וראשון לציון. להגיע מתל אביב לחיפה לקח איזה ארבע שעות. האוטובוס עוצר כל תחנה, היה כביש אחד,

יום אחד שהייתי בכיתה א היו לי קשיי ראיה. נולדתי כך. המורה הושיבה אותי בשורה האחרונה ולא ראיתי כלום. למזלי היה לי זיכרון טוב (עד היום). בסוף השנה היא רצתה להשאיר אותי כיתה כאילו אני מפגר. אמא שלי אמרה לה איזה מין מורה את הבן שלי כבר מגיל ארבע יודע לכתוב ולקרוא הוא יודע יותר מכל הילדים בכיתה שלך . איך את אומרת דבר כזה. המורה הייתה באלם. ואני לא אשכח את אמא באה לדבר עם המורה ולגונן עלי.

גם לאבי הייתה מחלת עיניים ועין אחת הלכה לו כי לא טיפלו בו טוב.

אימי הייתה אישה מיוחדת היא קיבלה חינוך שונה במצרים בבית הספר אליאנס

בכיתה ג למדתי בבית ספר הגבעה על ההר הלכנו שלושה ארבעה ק"מ מהבית. בגשם בבוץ היה ואדי שצריך היה לחצות אותו כי היה מוצף בחורף. הילדים הגדולים היו מעבירים אותנו.

היה נחמד בבית הספר הזה. היו מלא עצים של תאנים וחרובים של הכפר הערבי  הנטוש. היו יהודים שהתלבשו על הבתים וגרו בהם.

הייתי ילד טוב כזה. בבית הספר הייתי נחשב כמנהיג. אם קורה משהו תמיד חשבו שאני שותף בזה. היו מלבישים עלי. כמו למשל שהילדים שברו למורה את הרגליים של השולחן וכשהיא באה השולחן עם התיק שלה נפל וגם כמעט היא נפלה. המנהל קרא לי תגלה לי מי עשה את זה אמרתי לא שלא הייתי שם כי הייתי חולה והוא לא מאמין.

למדנו עד כיתה ח' בטירת הכרמל ועברנו ללמוד בחיפה, אני בבית הפקיד, גם חיים וגם יוסי למדו בחיפה. בערב זה היה קשה, נסענו באוטובוסים בלילות. למדנו מארבע עד תשע בערב. בבוקר עבדתי. בחברת ספנות במשרד. שם החברה עתיד זאת חברת הספנות הראשונה עוד לפני צים ולפני קום המדינה. עבדתי בתור שליח והיות והייתה לי תפיסה טובה אז התקדמתי. הייתי מטפל באוניות הנכנסות לנמל. לדאוג לכל הצרכים שלהם: אוכל, לימאים מול רשויות הנמל כל הקליטה והשטרות. לדאוג לכל. וגם כשמשתחררת אוניה ומפליגה גם אותו דבר כלל הפרוצדורה הקשורה. היו לנו אוניות של החברה וגם אוניות ששוכרים כמו אוניות אמריקאיות.  זה עולם מאוד מעניין ועד היום אני מאוד אוהב את ענף הספנות.

הייתי עם ראש גדול. כשהייתי בן 17 המנהל שלי קורא לי ומבשר שהוא מפטר את הבוס שלי ושאני אמלא את מקומו. לא הסכמתי אבל הוא לא ויתר. אמרתי למנהל אבל הוא נשוי עם ילדים אז הוא אמר לי: הוא לא יודע אנגלית כמוך. הוא שם לב כשהתקשר רב חובל מהים דרך רדיו או אנחנו אליו שאני זה שמדבר כי המנהל לא ידע אנגלית. בזכות האנגלית שאמא שלי דאגה ללמד אותי .

אמא דאגה לכל דבר מפרט קטן עד גדול הלבוש שלנו, איך אנחנו נראים.

איפה אבא השפיע עלי:

האמת אני פחדתי ממנו ולא היה לי קשר טוב איתו. הוא דרש מאיתנו שנעזור לו. החיים שלנו לא היו כמו כל הילדים. הייתי חוזר מבית הספר בשעה שתיים כבר השכונה רועשת איפה גבי כי צריך להחליף אותו שילך לאכול. אז הייתי משתים עד ארבע מחליף אותו.

זה נמשך ביסודי וגם בתיכון. הייתי גם בבוקר ועושה סיבוב עם הסוס והעגלה. קנינו קווים לחלוקה של קרח. היו אז כמה מוכרים ואבא לאט לאט השתלט עד שהיו שלושה בלבד. היה לו קו מעמידר, השכונה שלנו עד סוף המעברה. אבא נפטר בן 58 שנה אחרי שנפטרה בת 56. אמא קיבלה אירוע מוחי ואחרי 3 ימים נפטרה ואבא שהיה מעשן הרבה ושותה הרבה קפה, חלה בדלקת ראות.

בצבא לא שירתתי הרבה. לא רצו לגייס אותי בכלל בגלל בעיות בעיניים. בקשתי שיגסו אותי אבל אז אמא נפטרה ואבא ונשארתי לבד. השתחררתי ועשיתי  25 שנה מילואים. בסדיר הייתי בטירה בבסיס תובלה. היה לי פרופיל 45. במילואים הייתי בשמירות ואחר כך נעשיתי שלם, הייתי משחרר אנשי מילואים ישבתי במחוז צפון בכרמל ברחוב יפה נוף בחיפה. העבירו את זה לנצרת.

איך התגלגלת למקצוע הנה"ח?

לא הפסקתי אף פעם ללמוד. למדתי הנהלת חשבונות, סוג 1, סוג 2 ומדופלמים. הכל בבית הפקיד אחרי התיכון. למדתי שלוש שנים. אני היום מנהל חשבונות מדופלם שזה היה אז מעמד מכובד. סיימתי את הלימודים ב1971.

עבדתי אז בחברת ספנות מינה ברנר ויעקב מרידור המשרדים היו בבנין רסקו במגינים. לימים היה לי שם משרד משלי.

ב1969 ניסיתי כמה חודשים לעבוד בבנק כללי והייתי כבר בעתודת מנהלים אבל לא היתה לי הסבלנות. היה יותר מידי פשוט בשבילי. ואז הבוס שלי  שהיה מנהל החשבונות בחברת עתיד, שעבדתי בה בעבר, שלח אלי את העוזרת שלו להגיד לי שאגד ברג רוצה אותך. לא אהבתי את העבודה בבנק והלכתי לשם עם תנאי חבל על הזמן. ואני ילד בן 21 שרוצה להתחתן. לקח אותי למחלקת כח אדם וחתמנו על חוזה. וזהו. יום אחד לפני זה מנהל הבנק קורה לי: תשמע אני רוצה שתגיד לי את האמת אני מרגיש שאתה מתנדנד אני רוצה לקדם אותך לעתודה ניהולית. אמרתי לו מה פתאום אני נשאר פה. למחרת הייתי צריך להודיע שאני עוזב.

עולם האוניות היה מסובך ומאתגר. בקיץ כשהיה ירידה בהובלות עזרתי במחלקת הנה"ח. למדתי שם הרבה דברים.

עבדתי שם עד 1975 בחברה הימית. הרגשתי שהבוס לא נותן לי להתקדם.

בנמל היה לי שם. הייתי עושה שם את עבודת הפקידים כדי למהר את שיחרור האוניה. אני הייתי עושה להם את הניירת והם היו רק חותמים. זו עבודה קצת שונה מעמיל מכס. להטעין את האוניה לפרק אותה מהר

ב1975 עשו רפורמה במיסוי התחיל המע"מ וחייבו את העסקים לנהל ספרים גם בעסקים הקטנים. עד אז המיסים נקבעו לפי עיסוק ואיזור מגורים הערכה כמה אתה יכול להרויח. ולא משנה כמה הרווחת באמת. אם אתה בכרמל אתה מרוויח יותר אם אתה מטירה אתה מרוויח פחות. זה היה מין שוק כזה.

ביום שישי  ב1977 מכרתי אוטו כדי לקנות רכב חדש. בצהריים שר האוצר ארליך ובגין ראש הממשלה הודיעו על פיחות של 40 ושינוי מלירה לשקל.

שלושה חברים מהעבודה הציעו שנקים  משרד עצמאי. אני לא רציתי להיות עצמאי אחרי שראיתי את ההורים שלי . יצאתי לחופשה וכשחזרתי הם כבר מצאו משרד ואמרו אין דבר כזה, בלעדיך זה לא יהיה. אז פתחנו משרד שלושתינו : מרק משה וגבי, קראנו לעצמנו MGM. המשכנו לעבוד בחברה וגם במשרד. זה לא מצא חן בעיני החברה שלחו אחרינו חוקרים. עבדנו אחרי הצהריים לא היו לנו הרבה לקוחות. בחברת הספנות הייתי בתפקיד רגיש, אחראי על כל הספקים בארץ ובעולם. הם פחדו יותר ממני. בוקר אחד הם הגיעו והודיעו שאנחנו מושהים מהעבודה. בחיים לא פניתי לספק שיעבוד איתי. כששלחו לי מתנות הייתי מחזיר להם. תגובתי  להשהיה הייתה: אני לא מושהה אפילו לדקה. אם  תשהו אותי יחשבו שעשיתי משהוא לא כשר. תנו לי כמה ימים. הם החליטו שאני צודק ונתנו לנו 10 ימים להחליט. אמרתי שאני רוצה לעזוב. החברים לא רצו לעזוב. כך נשארתי לבד במשרד. מהMGM  נשאר רק הG

הצלחתי לגיס את חברת טל טיב הם היו חברה שנתנו שרות לטלוויזיות וביטוחים. הם היו הכי גדולים בצפון. הם היו הלקוח הראשון שלי.

היינו צריכים לקנות מכונת הנה"ח שעלתה הרבה כסף.

כשעבדתי בחברת הספנות הטילו עלי להכניס מחשב לחברה. לפני זה עבדנו עם מלל ומכונה מכנית להנה"ח. ואז חברת פיליפס המציאה מחשב לעסקים כמו המכונה המכנית אבל ממוחשבת. התוכנה היתה עם פסים מגנטיים. הייתי אחראי על הדבר הזה. היה ילד בן 16 גאון ויחד עשינו תוכנה שתתאים לחברה. הוא היה כותב את התוכנה ואני אמרתי לו מה לעשות. הבעיה בהנה"ח של חברת הספנות  היא ריבוי מטבעות. מה עוד שהחברה נסחרת בבורסה. היינו צריכים להגיש דוחות גם בישראל וגם בבורסה בארה"ב וגם במטבע המקורי. מאוד מסובך. היו לנו 50 אוניות חדשות כשהחברה היתה בשיאה. החברה המציאה את הפטנט להובלת פירות וירקות באוניות במקום להטיס במטוסים. הם בנו אוניות קירור שיודעות להתאים את עצמן להיכן שהן נמצאות.

שלחו אותי לטכניון ללמוד מחשבים מטעם החברה. למדתי שפת תכנות.

קניתי את החלק של שני השותפים. כל ההתלהבות שהייתה להם נמוגה. מצא חן בעיני . היה לי כושר למידה מהיר. התאוריה שונה מהמעשה. לצעירים של היום אין את הידע שיש לי היום. את כל מה שאני יודע למדתי לבד. עברתי מבחנים במס הכנסה. בבית ספר לא אהבתי לעשות שיעורים. משעה שתים עד ארבע ישבתי בחנות, כשהילדים האחרים כבר בבתים מכינים שעורים. בארבע כולם יצאו לשחק אז הצטרפתי. לא עשיתי שעורים אבל כששאלו אותי ידעתי לענות בעל פה. יום אחד שאל אותי מורה מאיפה אתה קורא הרי הדף ריק,  כשהמורה עמד מאחורי . אז הוא הרביץ לי, זה היה מקובל אז. לא אמרתי כלום. הייתי אדום כמו עגבנייה והוא משך לי באוזניים ואמר תביא את אבא שלך. הפחד הכי גדול זה להביא את אבא. מה הייתי עושה. הוא אהב דגים הייתי רץ בהפסקה ומביא לו דג. וכך משתיק אותו.

המחשב הראשון שהיה בעצם מיקרו מחשב וכדי להכניס תוכנה אתה צריך להכניס כמה דיסקטים והכנסנו תוכנת שיווק. זה היה לרויאל אלקטרוניק שמכרה טלוויזיות ומערכות סטאריו דניות ברמה גבוהה מאוד. את התוכנה עשינו במושב יעד. היו שם בעל ואישה שתכנתו. המחשב עלה במחיר כמו בית.

בשנת 1978 עבדתי אז מאוד קשה עד שעות מאוחרות והעובדים הרגיזו אותי הרווחיתי מאוד טוב  גייסתי לקוחות גדולים (לא התעסקתי עם עסקים קטנים, התמחיתי רק חברות גדולות שמשלמות טוב

ואז הלקוח הכי גדול שהיה לי (רויאל אלקטרוניקה) הקים מפעל אלקטרוניקה בכרמיאל בשם ספ כרמיאל  וביקש שאהיה צמוד אליו, שלח את מזכירתו עם הסכם  חתום ואמר תמלא איזה סכום שאתה רוצה. מרוב הלחץ שהיה לי באותו יום אמרתי לו כן. סגרתי את המשרד והשארתי כמה לקוחות והלכתי לעבוד אצלו בתור שכיר שלוש שנים, המפעל עסק רק בהרכבה ויצוא של רכיבים כקבלן משנה עבור המפעל בדנמרק. עבדו במפעל כ120 עובדים היו הרבה עיניינים עם משרד המסחר והתעשיה היו אז הטבות ליצואנים. לצערי הרב המפעל הזה נכשל בגלל בעיות ניהול וכיוון שהורידו את ההטבות. חלק מהתחשיב שבנינו היה מבוסס על ההטבות מהמדינה.למדינה לא היה איכפת פתאום היא משנה את חוקי המשחק. כל יצוא שעשינו קיבלנו עוד 10% מהמדינה, ואז זה השתלם לדנים ליצר בארץ ולא במרוקו או בסין.

בשנת 1980 המפעל פשט רגל ועזבתי, ניסיתי כל מיני מקומות לעבוד כשכיר אבל בסופו של דבר חזרתי למשרד שעבד על אש קטנה עם עובד שלי.

אני בן 70 וחייב לעבוד. אומרים שהסנדלר הולך יחף, כך דאגתי לנהל את הכספים של אחרים, לא ידעתי לנהל את המערכת הכספית האישית שלי, ועשיתי כמה שטויות. גם גרושים לא עושים לך טוב. אתה יורד ב50%. התחייבתי כלפי גרושתי להחזיק אותה עד סוף ימי. זה בא מתוך אחריות אני משלם עד היום משכנתא על הדירה שהייתה שלנו והיום ברשות גרושתי. רישמית התגרשנו לפני 10 שנים, אבל נפרדנו לפני 20 שנה.

אני נשוי היום פעם שניה. אישתי באה ממשפחה מאוד מסורתית, ושמה ליה בנש. הבנתי שמצאתי את הכי טוב שיש והמזל שלי שמצאתי אחת כמוה. יש לה ילד אחד. כדי למלא את רצון המשפחה שלנו החלטנו להינשא. אנחנו גרים ברמת אלון חיפה.

את גרושתי חנה סויסה הכרתי מילדות בשכונה בטירת הכרמל. ההורים שלה היו תמיד השכנים שלנו בחנות. גם במעברה וגם בשיכון. להם הייתה חנות מכולת. אחיה הגדול יוסי היה חבר טוב שלי. האמא המשיכה בחנות והאבא היה קצב. היו להם 11 ילדים. חנה הייתה מספר שלוש.

נולדו לנו בן ושתי בנות: גלית הבכורה, הבן ניר גר בקנדה, והבת עדי שגרה בקרית ביאליק .

נכדים: 3 בנות בקנדה לניר, לגלית בן אחד, ולעדי שתי בנות

מתחת למילים שלא נאמרו היו חיים לא פשוטים. הורי נפטרו כשהייתי בן 19 נשארתי לבד האחים היו כבר נשואים. היתי צריך לדאוג לעצמי. ההורים לא השאירו כלום. עד 1965 ההורים עוד הפעילו את חנות הקרח והדגים, אמקור התחיל ליצר מקררים חשמליים (פריג'ידרים)

בהתחלה ההורים איך שעלו ארצה תפרו בדים שהביאו מצרפת ומכרו לחנויות ברחוב הרצל אבל לא היה להם כסף לקנות בדים חדשים, ובגלל שאבא שלי היה נכה בגלל העין הוא קיבל חנות קרח ודגים. לנכים נתנו חנויות.

תחשוב שלמי שהיו לו משרתים ועובדים במצרים פתאום ירדו מגדולתם. 

מעט מאוד קוראים לי גבריאל רובם קוראים לי גבי

מה המסר לדורות הבאים:

קודם כל שיהיו בני אדם מה שהשתדלתי להיות כל החיים שלי. לא פגעתי באף אחד, תמיד חיפשתי את הטוב, זה החינוך שקיבלנו מהבית. אמא שלי הקפידה שנהיה בני אדם. שנדע להסתדר לבד.אמא למדה אותנו לבשל לנקות לכבס לגהץ. הכל מאמא שלי.

היא הייתה אומרת לי תמיד: אם אתה עושה טובה תשכח ממנה. אל תצפה שיחזירו לך

תמיד שיהיה לי שם טוב בחוץ.

גרושתי יודעת שאם היא צריכה משהו היא יכולה לפנות אלי והיא גם ביחסים טובים עם אשתי הנוכחית.

הרבה מהדור שלנו היו להם חיים לא פשוטים אבל אז לא חשבנו שזה כך כי זה מה שהיה והיית כמו כולם.

במשפחות האשכנזיות שהיה להם ילד אחד אולי היה לו יותר ממך

החיים האלה לימדו אותנו להיות עצמאיים

יוסי זיתוני

את מצרים אני זוכר מעט מאוד קצת במעורפל כמה דברים.

שמי יוסי זיתוני האח השלישי נולדתי ב18.4.1944 שזה למעשה חול המועד פסח ותמיד בפסח חגגו לי את יום הולדתי. זאת יציאת מצריים הגענו ארצה באפריל 1950 ועשינו את הסדר הראשון בשער העלייה  בישראל. הביתנים הבריטיים שהושארו אחרי יציאתם מהארץ  שימשו מחנה עולים. החדרים 30-40 מטר אורך וכל משפחה קיבלה 2.5 מטר עם מזרונים על הרצפה. ישנים בערמות. זאת הייתה התחלת ארץ ישראל.

מצרפת אני זוכר שהיינו כמה חודשים במארסי, והיינו נוסעים עם אבא ללונה פארקים, לגנים, למגלשות ענקיות ואיך חיים היה צווח ואני הייתי צוחק, זה הזכרון המעורפל מצרפת. הייתי בן חמש. אמא הייתה צרפתיה והיו מגיעים מהממשל הצרפתי ושמו בוחטה של כסף ביד של אבא שלי. באותה תקופה הצרפתים מבחינה סוציאלית היו הכי נחשבים בעולם. משפחה עם ארבעה ילדים הייתה עשירה.

אני מדבר ערבית עם הלקוחות שלי אבל הם מזהים שזה מאסרית

 (מצרית) את השפה רכשנו בבית במשך השנים בעקבות העבודה שיפרתי את השפה. כל האחים מדברים ערבית כי עד גיל מסויים דיברנו בבית ערבית. ההורים למדו את העברית לאט לאט ובמסורה, מהילדים. בבית היה לנו רדיו ואבא היה שומע או ערבית או צרפתית. ה היו מאזינים לכל התחנות הערביות. היו אז תסכיתים בערבית, ומחזות, גם ברדיו המצרי וגם ברדיו הישראלי. ברדיו הישראלי בערבית היו למעשה שתי תוכניות: החדשות בערבית ו"דאוד אל נאטור".(אליהו נאוי - היה ראש עיריית באר שבע). התוכנית היתה לכל מרחב הים התיכון, לא רק לצרכים פנימיים. הוא דיבר בערבית מצויינת. כל יום בערך חצי שעה של סקירה על המזרח התיכון. ואנחנו היינו חייבים לשמוע. כשהרדיו דיבר לנו היה אסור לדבר. הוא מסביר את האירועים ולא התבייש להטיף להם מוסר, הוא היה מתקיף את המדינות הערביות. בכל הבתים חיכו לשמוע אותו לא רק אצלנו. היינו בין המשפחות הבודדות עם רדיו וחשמל היו מתאספים אצלנו אנשים. ב1953 היינו כבר בשיכון.

למדתי בבית ספר הגבעה בטירת הכרמל, עד כיתה ח'.

אחרי כיתה ח' למדתי בתיכון ערב חדש בית הפקיד ברחוב הגפן בחיפה בלימודי ערב. הייתי עובד מ7:30 עד 15:30 ב16:00 התיצבתי בבית הספר עד 21:00. חמישה ימים בשבוע. למעשה יצאתי מהבית בשש בבוקר וחזרתי בעשר בלילה.(אומר וקולו נשנק).

הכל באוטובוסים קו 51 וגם 72 שעשה סיבוב גדול יותר.

תקופה קצרה שלחו אותנו לחדר. רבי שלימד קצת עברית וקצת תורה. לפני גיל בית ספר. האמא הפסיקה את זה כי היינו שמים כיפה על הראש ולא מורידים אותה כי הרבי אמר שאסור להוריד. היא אמרה עד לכאן וזהו. היגענו גם לגיל לימודים. הרצון של אמא שנלמד הביא אותנו לבית ספר בשלים ומוכנים. אמא שלנו רדפה אחרי השכלה, שנלמד ונגיע להשכלה הכי גבוהה שאפשר. היה לנו מורה לצרפתית פרטי וגם מורה לאנגלית. המורה לצרפתית היה צעיר ונחמד כל יום בין שעה לשעה וחצי .

לא היו גני ילדים באותה תקופה. התקופה הייתה יפה.

בשנת 1994 נסענו לטיול מאורגן לתאילנד. שם הכרנו מישהי שאוספת ינשובים והחיידק הזה דבק בנו גם. יש לנו 700 ינשופים

אתה יודע מה נאבד לי (בבית של ההורים לאחר מותם) ? תעודת זהות צרפתית, תעודת יוצא צבא צרפתי.

בתקופה שגרנו בבדון, לא היה מקום בבית לקבל את המורה לצרפתית. אז הוא לקח אותנו לרחוב ולימד אותנו ברחוב: זה פרח, זה כביש, זה כיסא, זה אוטו, וזה עץ וזאת ציפור וזה השם של זה, ככה למדנו צרפתית. כי האימא חביבה בת מרים, רצתה שנדע.

נתן: למה שלחה אותי לקיבוץ? כי היא אמרה: פה לא תלמד שם ילמדו אותך ויעשו ממך בן אדם. אבל אבא לא נתן ואחרי שנה משך אותי בחזרה.

יוסי: לדעתי הסיבה המרכזית הייתה שהם מאוד התגעגעו. אין מצב שילד פתאום נעלם, זה היה להם מאוד קשה, האמא היתה בוכה ימים שלמים. תנאי הנסיעות להגיע למרחביה לביקור היו צריכים 3 אוטובוסים וזה לקח שעות. זה היה ב1954-5 עם אוטובוסים אמריקאים עם ידית איתות ודלת נפתחת מכנית.

בזכות לימוד השפה הצרפתית, יש לי היום הבנה בצרפתית. אי אפשר למכור אותי בצרפתית. אני מצליח להבין סרטים בצרפתית פלוס מינוס.

נתן: הבתי ספר שלמדנו לא היו ברמה מספקת. אמא שלחה אותי ואת חיים לבית ספר צרפתי של הנוצרים ברחוב המגינים. היינו שם מספר חודשים, ויצאנו משם כנראה מהסוכנות מישהו התנגד, מה פתאום יהודים הולכים ללמוד אצל הנוצרים. וגם אנחנו לא הרגשנו טוב עם זה.

יוסי: חבל שלא נשארו כי היו לומדים שם ערבית, צרפתית ועברית.  יכול להיות שבמהלך הזמן היו מנסים לנצר אותם, זה היה קושי תקציבי וקושי חברתי.

נתן: הלימודים היו בחינם אבל הנסיעות

יוסי: והסנדויצים. כן אכלו לא אכלו. זה היה משמונה עד ארבע.

נתן: זה היה בכיתות ה-ו

יוסי: אני קיבלתי בבית שיעורים פרטיים לחזק אותי באנגלית. הביאו לי מורה פרטית. הסיפור עם המורה לאנגלית הוא סיפור מעניין. זאת היתה המורה לאנגלית שהייתה לי בבית הספר. אני הייתי ילד מופרע. היות ולא הבנתי כלום שיגעתי את המורה. בשיעורים היא היתה משתגעת ממני. יום אחד הגיע האמא של המורה לבית של אבא שלי, מסתבר שהם מכירים עוד ממצריים, ואמרה: מה הבן שלכם עושה לבת שלי? היא חולה כבר שבוע היא לא יכולה ללמד, לא יהיה לנו כסף לאכול, הוא משגע אותה – תרסנו אותו. ואז אמא אמרה לה שתבוא למד אותי באופן פרטי. הוא ידע אנגלית ויפסיק להציק לך. שילמו לה על כל שעה ואז זה היה ממש לחסוך מהלחם, ובזכות זה יש לי שליטה באנגלית מצויינת.

נתן: היה אז כסף.

אבא שלנו אני קורה לו ליצן. מסיבה אחת פשוטה: הוא היה איש עם חוש הומור בלתי רגיל. הוא ידע להתנהל עם ילד בן שלוש ועם ילד בן שמונים, עם ילדה, עם אישה ועם נערה. הוא ידע לדבר עם כל אחד בגובה העיניים.

נתן: הוא מספר בדיחה ואנשים משתטחים על הרצפה. אצלו אין דבר כזה שלא תצחק.

הבדיחה שלו בכמה מילים פשוטות. ממש סטנאפיסט.

הוא עבד מאוד קשה כל החיים שלו. הוא העסיק גם אותנו, עבדנו גם בשישי גם בשבת ואפילו ביום כיפורים. הוא התעסק עם קרח. גם בשבתות עבדנו יחד איתו. אני זוכר את עצמי כבר בגיל שש מסתובב בחנות,סוחב ומסדר. הרבה פעמים הייתי ישן על הדלפק. היכן שהיה המשקל והמגירה עם הכסף. למטה היה מדף עם עיתונים וניירות והייתי נדחף לשם.

אני חושב שהאימא השפיע יותר והאבא מבחינת חוש ההומור. מבחינת בדיחות אין לי מעצורים. אני יכול להיות גם רציני וגם עם הומור.

אני היום פרילנסר בחברה לעמילות מכס, אני מנהל את חוג הלקוחות שלי ומתחלקים בעמלות. הבן שלי עובד איתי כגוף אחד.

נתן: לגבי השובבות של יוסי: נעצרה משאית צבאית שבאה לקחת קרח מאיתנו ויוסי עלה על המשאית מאחור שהייתה מכוסה בברזנט. הנהג וחייל נכנסו לקבינה והתחילו לסוע. מה אתה חושב שהוא עשה? קפץ על הכביש מהמשאית הנוסעת.

יוסי: לגבי השובבות: יום אחד הוציאו אותי וחבר מהכיתה (התפרענו קרוב לודאי) . זה היה בכיתה ז. אז מה עשינו? באנו מאחורי הכיתה לחלון לקחנו פחים מרובעים של זיתים והתחלנו לתופף ןכל הבית ספר לא יכל ללמוד.

במקרה אחר כשהוציאו אותי מהכיתה אמרתי שאם תוציאו אותי אני מתאבד כי אחרת יבוא אבא שלי וירביץ לי. אז עדיף להתאבד. היינו בבית ספר הגבעה שיושב על גבעה ומעליו הרים גבוהים. ואני עליתי על ההרים באיום שאני אתאבד. אז קראו לחיים אחי. כל הבית ספר היה על הרגלים. אחר כך הפכתי להיות חבר של המנהל.

המנהל לדעתי היה דמות מאוד משפיע ודומיננטית, שמו הנרי הינו. יש ספר "כור ההיתוך", ספר עב כרס, שלוש מאות ומשהו עמודים. וביום שהספר יצא לאור, ואת זה אני לא יכול לשכוח, הוא בא אלי ואומר לי: יוסף, כתבתי ספר, כור ההיתוך, זה על המעברות, על התקומה של מדינת ישראל, ומה שקורה בין העדות ובין השבטים, ואני מבקש ממך שתקרא אותו ותתן חוות דעת. הספר היה אצלי הרבה שנים ונעלם. בדרך הזאת הוא קנה אותי בדרך אבסולוטית ואני נער בכיתה ז'. אני לא יכול לשכוח את השם שלו ואת שם הספר.

שם הבית ספר הגבעה

אני ארגנתי למעשה חבורות נוער, כל יום שישי היינו נפגשים למסיבות סלון, ילדים בני 13 עם כל הבנים והבנות, היינו משחקים חמור חדש, או חמור ארוך, וזה נדיר שבנים ובנות עושים את זה.

כשהדשא היה מסיבי היינו מתגלגלים במורד מבית הספר הגבעה. מתחבקים זוגות זוגות ומתגלגלים,

אז חיים ואני התחלנו ללמוד בבית הפקיד תיכון ממש בקו של בגרות (נתן: גם אני למדתי שם הנה"ח במגמה המקצועית).

באותה תקופה אני עובד בחברת הספנות צים. גבי עבד בחברת ביטוח קלידוניה. אנחנו במסגרת נוער עובד ולומד, הולכים ללשכת העבודה עושים מכינות, באים לראיון, 20 ילדים ומתחילים לעבוד שלושה. בגיל 14 ילדים בתקפוה שלנו עבדו. סיימת כיתה ח היית ראשי לעבוד.( י.מ. - חינוך חינם היה עד כיתה ח'). בחופשות גם ילדים בכיתה וו וז' עבדו. בחברת צים עבדנו לפי חוקי העסקת נוער עם תלוש משכורת. היום בגיל 14 אסור לך לעבוד. אני לא שילמתי על התיכון זה ניקרא אסטיפנדיה. המדינה שילמה את שכר הלימוד שלי בזכות זה שעבדתי והבאתי ציונים טובים. להוכיח שאתה שווה משהו. היום זה נקרא מלגה. קיבלנו אז החזר 80% משכר הלימוד. ו20% השלים מקום העבודה.

בצים עבדתי כפקיד עזר במחלקת הביטוח. המשרדים היו ברחוב העצמאות 58 בחיפה. בקומה רביעית. המשרדים הראשיים של צים היו בעצמאות 64 בחיפה מול בית המכס. החברה הייתה מאוד מפוזרת ואז בנו את בניין האקווריום (בנין הזכוכית) וריכזו רק חלק מהמחלקות כי המבנה לא היה מספיק גדול.

עשיתי שם קודם כל תיוק, בשליחויות, הייתי בקשר עם עורכי הדין של החברה, אחר כך התחלתי להתעסק בתביעות ובניירת שלהן. כתוצאה מכך למדתי אנגלית, החברה עבדה רק באנגלית, וכך התפתחתי וגדלתי. עד השירות הצבאי. התגייסתי ב1963 עד 1966 שהשתחררתי. אלו היו שנתיים וחצי מלאות. התגייסתי לגולני, בתקופה שלנו לגולני הלכו רק חודש מאי. כאלה ללא אסכלה וללא ידע. אלה שסיימו בית ספר יסודי, הלכו לעבודה, והתגייסו.  הם היו עם יכולות פיסיות גבוהות. גולני נחשב לרמה הכי נמוכה בצבא הישראלי. הייתי במחזור אוגוסט הראשון בגולני. הביאו אותנו לחטיבה מול בוסתן הגליל. ומי מדריך אותנו "הברברים האלה". הרגו אותנו. מסיימים תירונות ומתחלקים לגדודים. אני מגיע לפילון לגדוד 51. שם קוראים לי לראיון ואומרים לי אתה הולך לסיירת. אבל כשאתה מסיים את הסיירת אתה חוזר אלינו. בסיירת הייתה אוירה אחרת, אנשים אחרים, רמה אחרת, המון קיבוצניקים, אנשים עם השכלה וידע. חבורה שאתה מתאהב בה. מסיימים את הקורס ואני אומר אני לא רוצה לחזור לגדוד. המגד שלי נקרא יהודה אשנפלד (יהודה גולן) . בחור נמוך, מלא, עיניים ירוקות ענקיות, והוא אומר: יוסף אני שלחתי אותך ואני לוקח אותך. אתה בא אלי. הוא בא ליחידה לקחת אותי. הוא הקים בגדוד 51 יחידה מיוחדת הכוללת 4 סיירים, 4 צלפים, 4 חבלנים, ומ"מ. והיינו כפופים ישר למג"ד. הוא הקים יחידה מיוחדת של הגדוד. הוא היה לוחם ברמח אבריו משהו נדיר. למזלי הוא התאהב בי. ואני הייתי צמוד אליו לאן שהוא הלך הוא הכניס אותי לגיפ שלו: נוסעים לגבול, נוסעים למבצע, נוסעים למאהבת. ואני הלכתי לראות סרט. היינו ביחד שנה וחצי עד שקיבל קידום. הסורים היו יורים מרמת הגולן על הקיבוצים גדות קבוץ דן. שלחו אותי יום אחד להכין מלכודת. עליתי לגבעה עם ארגז תחמושת עד קו הגבול השארתי את הארגז וחזרתי ליחידה, אחרי חצי שעה החלה מהומה של יריות ושתי יחידות נלכדו בתוך הירי, רצתי לקרוא לעזרה. במקום שנעשה להם מארב קרה בדיוק הפוך. היה קרב יריות זוועתי. כולם יצאו בחיים ואני קיבלתי את דרגת רב טוראי שלי וסרן שנקרא יוסי קיבל צל"ש. ולא אני יוסי הטוראי.

אני משתחרר רגיל, רב הזמן הייתי תצפיתן בגיזרה הסורית והכרתי קמעט כל גבעה כל טנק וכל עמדת ירי של הסורים.

במלחמת ששת הימים הייתי משוחרר ולא מגייסים אותי כי עדיין לא הייתי משובץ.

אבל באותם ימים ביצעתי שליחויות שאני עצמי לא יודע מהם. הייתי מקבל מונית ומגיע לכתובת X  בירושלים, חדרה וכדומה למסור אינפורמציה סגורה במעטפה. מה זה מי זה למה זה אין לי מושג. זה היה השירות שלי בששת הימים. צים הייתה מקושרת לצורך העיניין.

בסוף המלחמה גיסו אותי לחודשיים להדרכת טירונים בצריפין.

במילואים הייתי ביחידה 300 של הדרוזים שם היינו גדוד חי"ר של ישראלים בתוך החטיבה. עשינו פעילויות שונות. היינו מגוייסים פעמיים בשנה בשמירות, אבטחות,

במלחמת יום כיפור היתי ברמה בקו הגנה למניעת חדירה של שריון. עלינו לרמה עם תותחים, הכשירו אותנו להיות תותחנים. לתולרים. היינו נייחים ללא ג'יפים. הייתי מול תל פארס, עזזיאת, כל התילים האלה ישבנו בקו אחורי. כקו הגנה אחורי. הטנקים והתותחים ארוכי התווך ישבו מאחורינו קצת יותר רחוק לכיוון ישראל . ההוביצרים מאחורינו היו יורים ואנחנו היינו חותפים מהסורים בחזרה. נפצעו לנו שני אנשים. הייתי בדרגת סמל.

ב1982 במלחמת שלום הגליל שלפו אותי מתוך הבר-מצוה של הבן דרור שלי. נתנו לי שעתיים והתגייסתי ביום שבת.  התפקיד שלנו היה לנקות את השטח אחרי הפריצה הראשונה. היינו יחידת מילואים חי"ר ביחידה 300. החטיבה בפיקודו של אל"ם אבי תלם, לחמה תחת פיקוד אוגדה 91 בגזרה המערבית בלבנון. החטיבה השתתפה בכיבוש צור וצידון ומחנות הפליטים שבפאתי הערים.

עברנו בית בית לתשאל אנשים היכן יש מוקשים, לפנות מוקשים, לפנות נשק ולאתר מחבלים.

באחד הימים אנחנו יורדים לסיור לילה ובדרך חזרה עלינו על מוקש כפול. הייתי המגיסט (המקלען) של הזחלם. המוקש התפוצץ מתחתי אני עף אני לא יודע לאיזה גובה נוחת למזלי על עץ ואז הנחיתה מתרככת עד הריצפה. וריסק לי את שתי הרגלים. יחד איתי נשרט המ"מ מפקד הזחלם וקיבל נכה ברגל או משהו כזה, עוד חייל נכה את הרגל בצורה יותר משמעותית. והזחלם התהפך. הנהג שהיה איש גדול מאוד לא יכול היה לצאת. מחכים לחילוץ . החילוץ מגיע ומנסים להחזיר את הזחלם למקומו מרימים אותו והזחלם נופל שוב והנהג נפצע מאוד קשה מההגה בבטן. לא נפגשנו מאז. לא בטוח שהיום הייתי מזהה אותו.

נפצעתי בשתי הרגל השמאלית שלי מרוסקת ברך פריקה מוחלטת ברגל השניה כל העקב התרסק. הפרופסור שטיפל בי התחיל בשיטה חדשה. היות והיגעתי עם רגל מפורקת לחלוטין הוא החזיר אותה למקום ללא ניתוח. הוא בנה סד (מתקן לקיבוע, לרוב של איבר שבור) שתפסה את הרגל, שלא אוכל להזיז את הברך ורק אחרי חודש הוא התחיל להזיז כל פעם מעלה אחת. בצורה כזו הוא שמר על הרגל. אם הייתי מגיע במקום לרמבם לתל השומר, הייתי מגיע לקצב שהיה חותך את הרגל, שם לא היה זמן לנסות דברים חדשים. אנחנו קראנו לו הקצב.

בצים המשכתי חמש עשרה שנה בשנת 1974 התפטרתי. יהודי בשם יעקב כספי עם אוניות הנוסעים הזמין אותי לראיון ואמר שהם הולכים לבנות קו חדש, של מטענים, ואני רוצה שתנהל את העיניינים. הייתי ONE MEN SHOW. קו אוניות שנוסע קפריסין, יוון, צרפת, איטליה, זאת הייתה אוניה אחת, אוניה משולבת מכולות ונוסעים, שלידה עוד שלוש אוניות שעוסקות בתחום מלט. אני מנהל רק את המטענים לא את הנוסעים.

מסתבר שישראל מיבאת מלט מכל האולם, מספרד טורקיה יוון, בכל אוניה 3000-4000 טון, את חומר הגלם ליצור המלט העופרה אנחנו יבאנו. או לנשר חיפה או לנשר רמלה. זה ניקרא קלינקר.

עבדנו שנתיים עד שהגיע טלפון בעשר בלילה: יוסי, אנחנו מפסיקים את הפעילות שלנו בעקבות החרם הערבי, מה שגרם לחברת האוניות היוונית להפסיק לעבוד איתנו. זה היה מהיום להיום.

(חברת צים למעשה רצתה אותי כל התקופה, כי הייתי המתחרה הראשון לחברת צים בקווים שכאב להם מאוד. הם רדפו אחרי כל הזמן וביקשו שאסגור את הקו. אז באו היוונים ועשו להם את העבודה)

הפסקת העבודה הפתאומים גרמה לכך שנתקעתי עם מטענים בכל נמל בים. ואני מחוייב להביא את המטענים. יש צורך להחזיר קונטיינרים (מכולות) שהושאלו  לבעליהן. פניתי לצים פותחים לי את הדלת ואמרת יש לי כך וכך מטענים להעביר והם עונים: קיבלת הכל בחינם. אתה רוצה תשלם אתה לא רוצה אין בעיה. העיקר שתחזיר את הקונטיינרים. זו מחווה שאתה לא מצפה לה. אני גרמתי לצים הפסדים של מליונים בתקופת הפעילות שלי. כי חברת צים הייתה בלעדית בים התיכון ואני נכנסתי להם ברגליים.

קראו לי לתל אביב והקמנו חברה חדשה לשילוח בקרורים, שנקראה גין-פרייג' (GENERAL-FRAIG מטענים כלליים), ניהלתי את החברה במשך שנתיים, אני מנהל החברה כאשר הבעלים שהייתה מורכבת מארבע חברות. היות ולא עמדו בהסכמים איתי קמתי והלכתי והיקמתי חברה משלי להובלה ימית ואז באה הפציעה. הרופאים אמרו שאין סיכויי שאעמוד על הרגליים. הם לא הבינו שאני עשוי מחומר אחר. למעשה נפצעתי ב8 ביוני 1982 וב1 בינואר 1983אני פותח את העיתון ומוצא מודעה שמחפשים מועמד בחברת אגד שיתעסק ביבוא שלהם, בעמילות ובשינוע כאילו המכרז תפור עלי. הם לא הכירו אותי, הרמתי טלפון והצגתי את עצמי, ואומרים התקבלת תבוא לעבוד. אני עדין עם גבס בשתי הרגליים, ואז קיבלתי פיק ברכיים, צלצלתי אל זה שקיבל אותי ואמרתי: אני עם גבס בשתי רגליים ואני בא אליכם עם קביים. הוא אומר: הראש עובד? שמו ארמוזה. ירושלמי. חבר אגד ותיק. אם אתה מקבל אותי כמו שאני אני יכול להתחיל מחר בבוקר. קבענו שאעבוד מתשע עד שלוש. ואז חזרתי לחיים. עסקתי בעיקר בנושא רכש, של קניות, חוזים עם ספקים מחוץ לארץ, של יבוא. הייתי שייך לחברת נצבא (נכסי צאן ברזל אגד) היו להן 5 צרכניות בחיפה, ירושלים, תל אביב, באר שבע.

עבדתי שם חמש שנים. חברת נצבא רכשה את דייהטסו מרמי אונגר ב1985 שהיה בהליך פשיטת רגל. ואגד קנו את חלקו בדיהטסו. וכך חזרתי שוב לעמילות מכס.

את מקצוע עמילות מכס למדתי מנסיון בעבודה מעשית ואז הלכתי למבחנים ועברתי .בלי שהייתי באף קורס.

זה היה חלק קטן מהעבודה. אחרי 5 שנים עזבתי אותם ורציתי להצטרף ל"חברת בן זאב את אליהו" במטרה להכנס כשותף, היו אלה שנים שהאינפלציה הייתה 30% בחודש, ומי שלא מנהל את הפיננסים נכון, יש לו בעיות. הבנתי שכשותף אני לא אכנס שם, ועזבתי אותם.

הצטרפתי לחברת ביטוח שחיפשו לפתוח גם עמילות מכס. הם עסקו בעיקר בביטוח ימי ופחות באלמנטרי, ורצו להיכנס לנישה של שילוח ועמילות מכס. והקמנו ביחד חברה, שבסופו של דבר נסגרה. ומאז אני פרילאנסר בתוך העולם הזה.

אנחנו שני אחים שנשואים לשתי אחיות. יפה, אשתו של אחי היא בת גילי ואחותה של רחל אשתי. שם המשפחה שלהם: צמח.

הייתה לנו אז חבורה של בני אותה שיכבה ויפה אחת מהם. יפה בשלב מסויים הלכה ללמוד אחות מילדת ודרכינו נפרדו. ואז חיים שהיה בצבא הכיר את יפה בתל השומר.

באותו זמן קיבלתי מהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה מפתח לבנין ישן, מאוד יפה באמצע הישוב טירת הכרמל. בתנאי אחד: אחת לשבועיים אתה חייב להזמין הרצאה של פעילי המפלגה, ולכנס את כל החברה, 20-25 אנשים. כדי לגייס את בני הנוער התחלתי לארגן ריקודים. אבל אין פטפון. רחל קנתה בדיוק פטיפון, והיו לה כמה תקליטים. פניתי ליפה שתחבר ביננו, וכך כל יום שישי ושבת מכנסים את כל החברה מביאים קצת כיבוד. זה היה אמור להיות על חשבון התקציב שבחיים לא קיבלתי ממפלגת העבודה. היה לנו מועדון לתפארת. זה נמשך כשנתיים וחצי. זה היה לקראת סוף השירות הצבאי שלי. החברה התחתנו והחבורה התפרקה. במרץ 1968 התחתנתי. רחל עבדה בחברת ביטוח. גרנו בתחילה בדירה שקנינו בקרית שפינצק וגרנו בה שנתיים ומשהו. הדירה היתה קטנה דירת חדר וחצי שנמכרה וחזרנו לטירת הכרמל לדירת 48 מ"ר עם חצר של חצי דונם, אחרי שנה הגדלנו את הדירה ל4 חדרים מעל 100 מ"ר בניתי אותה בשתי הידיים האלה.

כשעברנו לרעננה ב1976-7 מכרנו אותה וגרנו ברעננה עד 1994. הואיל ובטירה גרנו בבית פרטי  עם גינה וחצר חצי דונם, רצינו לחזור לתנאים כאלה ולא בבית משותף. עמותת טל שהוקמה ע"י יוצאי צבא, ארגון נכי צהל ותושבי ראש העין הכינו תוכנית לשכונת טל. תמורת 121000 דולר מקבלים בית 175 מ"ר וחצי דונם. קנינו פה ולקח 8 שנים עד שגמרו לבנות, והילדים היו כבר אחרי צבא.

נולדו לנו שלושה ילדים: דרור הבכור ב1969 אחריו ארז ב1971 ושי שעובד איתי ב1975.

נכדים תשעה:

(לסרוק בסורק)

מסר לחיים לנכדים

המוטו שלי בחיים תהיה הגון, תהיה ישר, תאהב את הסביבה שלך, את האנשים מסביבך

תדע לתת כי כשאתה נותן תקבל בחזרה ברגעים ובזמנים שלא ציפית לזה בכלל. היקום מחזיר לך.

לא להתייחס לכסף כרכוש אלא לחיבה, לאהבה.

כשאתה יושב עם כל אחד מהנכדים וכל אחד בא ומחבק זו שימחת החיים. זה האושר הגדול ביותר של בן אדם. ההורים שלנו לא הגיעו לזה כי נפטרו בגיל 56-7. הם לא ראו כלום עבדו כמו חמורים.

אני בדעה שלמרות ההתנגדות שקיימת בארץ לדת ולדתיים אני אוהב לשמוע תנך אני שומע את אלבויים כמעט כל שישי, ואני נהנה מכל רגע, התנך שקיבלנו הוא אוצר שצריך לשמור עליו. לא להתיחס לפנטיוט הדתית, שהיא גם בעיני אינה ראויה. אני מתיחס לתנך לא כספר קדוש אלא כספר שנותן לך את כל אורח החיים מלידתך עד מותך. אם תקרא בו בעיון ותפרש אותו באופנים שונים תמצא שם המון אהבה, המון חיבה, המון מתן, בלי לקבל תמורה.

אני יכול להגיד שאני מאושר, אני שמח בחלקי ואני חושב שאני מוקף באהבה מכל הנכדים שלי בצורה בלתי רגילה. אני לפעמים קורא מה שהם כותבים וזה מציף את הרגשות.

יש לי פייסבוק רק כדי לראות ולא כותב מסרים אבל שולח ברכות לימי הולדת, בווטסאפ אני פעיל מאוד בנושאי עבודה, יש קבוצת ווטסאפ משפחתית ויש קבוצת ווטסאפ של חברים.

אני זוכר בילדותי שחיינו באוהל והאוהל עף. ואז פיזרו אותנו בין השכנים, בבוקר התאספנו, אנשי הסוכנות הקימו מחדש את האוהל, מנסים ליבש או להחליף את המזרונים מקש, וזה קרה לא פעם או פעמיים.

אני זוכר שב52 כשהיתי בכיתה ב או ג והיינו בבית ספר הביתנים הבריטיים היו חציים מתחת לפני הקרקע כך שבגשם הכיתה מתמלאת במים, ואני עומד על השולחנות ובאים חיילים ולוקחים אותי החוצה. העמיסו את כל הילדים על משאיות מבית הספר, רטובים, מלוכלכים, פיזרו אותנו בקיבוצים שונים, אני לא אשכח את פרוסות הלחם השחור עם מרגרינה ועם תה חם בטעם מיוחד, ונתנו לנו פיג'מות, ומקלחת עם מים, לא ידענו מה מקלחת מים זורמים, וכשהחזירו אותנו הביתה לאחר מספר ימים (כשבוע) היתה מהומה כמעט ונרצחו אנשים, כי חשבו שגנבו להם את הילדים. אף אחד לא ידע את ההורים.

נתן זיתוני

שמי נתן זיתוני בן יצחק וחביבה נולדתי ב25 ינואר 1940. לפי הסיפורים של אימא שלי זה היה בט"ו בשבט. באותו יום כל המדינה חגגה את יום ההולדת של המלך. כולם חוגגים ברחובות. אני הבן הבחור של ההורים שלי

אמי נפטרה ב1967 והייתה בת 56. לדעתי היא נולדה ב1911.?

המשפחה של אימי משפחת חזק

לא הכרתי את סבא וסבתא. אמי הייתה הילדה האחרונה הכי צעירה. היה לה אח אחד ועוד שלוש אחיות, לראשונה קראו פורטו (פורטונה) לשניה קראו אסתר ולשלישית קראו רז'ין לאח קראו יוסף ואחר כך נולדה אימי. שקראו לה אמה בארץ קראו לה חביבה.

אביה של אמי היה הרב של בית הכנסת שהיה שלו ושמו חיים.

אצלנו היה נוהג לתת שם לילד על שם הסבא או הסבתא גם בחייהם.

כשאבי (קצת לפני שנפטר) היה מאושפז בבית חולים ואשתי באותו זמן הייתה בהריון. ואז הוא קצת כעס עלי ולא הבנתי למה. התברר לי, שאמר לאחותו שבאה לבקרו: למה נתן לא אמר לי שאשתו ילדה ושנתן לא קרא את השם שלי לילד. הדודה סיפרה שהוא בא בטענות. הבאתי לה את אישתי להראות לה שהיא בהריון ועדין לא ילדה. הוא היה על ערש דווי. ומה שחשוב לו היה שאני אתן את השם שלו, קראו לו יצחק בן נתן ואם אני אתן לבן שלי את השם הזה זה יהיה בדיוק אותו שם. מהאחים שלי זה לא עניין אותו. ובאמת נולד בן וקראנו לו יצחק בן נתן זיתוני. מסורת שעוברת מדור לדור. זה היה בשבילו חשוב ביותר אבל הוא לא זכה הוא נפטר לפני שאשתי ילדה. בברית כבר הייתי אחרי השבעה עם זקן.

אבא שלי נולד בכלל בסוריה.  בגיל שנתיים-שלוש הם ירדו למצריים. הייתה מלחמת העולם הראשונה ולא היה מה לאכול, לא הייתה פרנסה לא כלום. כל המשפחה ירדו מצרימה. שושלת זיתוני מתחילה מסוריה.

משפחת חזק (מצד אמא) הגיעו מצרפת באיזה שלב. אבל אני לא יודע את הסיפור. לאימי היה פספורט צרפתי אם ויזה חופשית. אנחנו לא הצלחנו לקבל.

לא ידוע לי על קרובים מסוריה או קרובים מצרפת.

משפחת אבי יצחק בן נתן

כל האחים של אבא עלו לארץ, קודם אנחנו אחר כך הם.

לאבי היו שלושה אחים ושתי אחיות:

הבכור ציון שהיגר לאנגליה במלחמת העולם הראשונה הוא חי בלונדון כל חיו, הוא התגייס לצבא הבריטי ונשאר באנגליה. הוא בא מידי פעם לבקר בישראל.

השני נקרא אלברט והשלישי ז'ק (יעקב) הרביעי אבא שלי ששמו יצחק.

האחיות האחת מרים והשניה לינדה.

אבי היה האחרון בשושלת, הוריו נפטרו מאוד מוקדם כשהיה ילד.בגיל תשע עשר. מי שבעצם גידל אותו זאת אחותו מרים. היא בעצם גם דודה שלי וגם סבתא שלי.

ההורים שלי היו במצב כלכלי בינוני במצריים. הייתה להם פרנסה טובה. הוא מכר בגדים ברחוב וכשהתחתן ואמא שלי הייתה תופרת מעולה אז הם פתחו חנות גדולה בתקופות טובות היו 7-8 תופרות בגדי נשים חצי מודרניים. אמי הייתה תופרת לנשים מהרמה הגבוהה יותר, לזמרות כמו לילה מורד

סודה של לילה מוראד                    אתר תפוז 22/03/2005 22:50:39 לילה מוראד נולדה ב 17 בפברואר 1918  נפטרה 21 בנובמבר 1995 מהתקף לב בגיל  77 על אף שהיתה כוכבת על ומפורסמת מאוד בארצות ערב מעט מאוד מידע קיים אודותיה. רב הנסתר על הגלוי. מה היה סודה של לילה מורד ומדוע כל כך מעט ידוע עליה? אביה של לילה מורד היה מוזיקאי עיראקי, נגן שעבד בתזמורת והופיע וניגן במצרים. באחת מהופעותיו במצרים התלוותה אליו לילה הילדה, שהיתה יפה מאוד. בעת ההפסקה באחד המופעים שרה לעצמה לילה הילדה.  אנשי התזמורת הופתעו מהקול הצלול והנעים שבקע מגרונה, מאוד התפעלו, וביקשו מאביה שיעלה אותה לבמה לשיר. אחד הנגנים אמר: "יש לך בת כל כך יפה שניחנה בקול כל כך צלול ומקסים, למה שלא תהיה זמרת?" לילה לא התביישה ופצחה בשירה. ההפתעה היתה רבה כאשר פרץ מתוך גרונה קול צלול ומקסים ששבה מייד את לב הקהל. עד היום יש האומרים שלילה מורד היא הגירסה הנשית לפאריד אל אטרש. לילה התפרסמה במהירות והפכה להיות שם גדול במוזיקה הערבית. עם השנים פיתחה קריירה מאוד מצליחה. בתקופת שהותה במצרים הכירה  את שחקן הקולנוע המצרי אנואר וואג`די שהיה כוכב מפורסם בכל ארצות ערב. בין השניים התפתח רומן והאהבה פרחה. הקשר הרומנטי ביניהם היה בעייתי מכיוון שאנואר היה מוסלמי ואילו לילה יהודיה, בת למשפחה דתית. אנואר ביקש מלילה שתתאסלם למענו כדי שיוכל לשאתה לאישה. לאחר נישואיהם לילה החלה לככב בסרטים יחד עם בעלה. בין סרטיה הידועים – לילה נערת הכפר (משנת 1941) לאחר שהתאסלמה לילה, הושפעה אחותה ואף היא המירה את דתה והתאסלמה.  מיותר לציין שהמשפחה הקרובה ההמומה ראתה זאת בחומרה רבה וניתקה כל קשר עם שתי הבנות.

בבית לא ידענו מה זה חוסר לאבי היה עוזר אישי: מביא קפה, מביא אוכל, קונה לו סיגריות הטוא היה מצרי בריון לא קטן. באחד הימים אבי אמר לו לך תביא לי את הילדים (הייתי בערך בן 4) לחנות כי לא ראיתי אותם אתמול. הוא שם כל ילד על כתף והלך איתם מרחק של כמה קילומטרים באים לאבא קצת משחקים ואז אומר לו תחזיר אותם הביתה.

אני לא זוכר שהיו לנו גנים בבית יש אומנת שהיא בשביל הילדים, יש כובסת שבאה פעם פעמיים בשבוע רק לעשות כביסה והולכת. האומנת מלבישה אותנו, מאכילה אותנו רוחצת אותנו. האומנת חייה 24 שעות בבית פעם בחצי שנה הולכת להורים שלה. קראו לה זאנאב . היא הייתה צעירה.

דיברנו ערבית וצרפתית. כיתה א וב הלכתי לבית ספר אליאנס לא רחוק מהבית בית ספר של יהודים. למדנו קצת עברית ערבית וצרפתית. היום אני כמעט לא מדבר צרפתית כי דיברתי רק עם אמא שנפטרה לפני שנים רבות. ערבית אני מדבר עם העובדים. יש הבדל בין הערבית המצרית לזאת שמדוברת בארץ.

ב1948 במלחמת העצמאות בישראל. את המלחמה הרגשנו שם למרות המרחק. היו עושים האפלות, הזעקות, מטוסים טסים באוויר.

גרנו בשכונה של היהודים. יום אחד שמו שתי פצצות מצידי השכונה. למזלינו היה חורף והזכוכיות נפלו על השמיכות המרפסת התלוייה שלנו נפלה. אם אתה פותח דלת אפשר ליפול החוצה. חלונות נפלו ורהיטים נהרס הכל. היינו צריכים לפנות את הבית. אבל לא נתנו לנו לפנות. הערבים סגרו מכל הכיוונים, שוטרים לא נתנו להם להיכנס פנימה ולנו לא נתנו לצאת.

אחרי זמן מה יצאנו והלכנו לדודה שלי שהיא זו שגידלה את האבא שלי בזמנו. נתנו לנו חדר וגרנו עד שמצאנו בית לא רחוק מהדודה ועברנו לשם. הבית הזה היה צמוד לבית הכנסת הגדול של קהיר בשכונת דאהר. אם הינו עולים על הגג של הבית שהיה 3 קומות, בית הכנסת היה בגובה של עוד קומה.היינו רואים את הכל מעזרת הנשים ולא צריכים ללכת לבית הכנסת.

האבא לא שמר על מצוות הדת וגם אני. האמא אביה היה רב אבל היא הלכה בעקבות בעלה. אמא לא הפרידה בין חלב לבשר. אבל אהבה ללכת לבית הכנסת לשמוע את התפילות.

אני לא זוכר חברים. עם מי ששיחקנו זה הבני דודים שגרנו לידם.

סיפור פיקנטי שאני זוכר:

אח של אבא שלי ואבי התחתנו בהפרש קטן ביניהם. אני נולדתי ראשון לאבא שלי אשתו של האח ילדה גם בן ראשון. ואז אימא שלי ילדה בן שני ואשתו של האח ילדה בת. אמא שלי ילדה עוד בן והיא ילדה עוד בת. והיא רוצה בן ויוצא לה בת. אמי ילדה את הבן הרביעי והיא עוד בת. אני יכול להגיד שהייתה קנאה ביניהם. איך זאת יולדת רק בנים. אמי עצרה והיא המשיכה ויצאה עוד בת. וכאן כנראה נגמר להם כנראה. יצאו ויכוחים על זה וקצת מתח. כמובן שגדלנו יחד באותה שכונה.

לאבי כאמור הייתה מתפרה לבגדי נשים לדוד אחד הייתה מתפרה חלוקי רחצה, מגבות גופיות מכותנה והדוד הגדול היה לו חנות נעליים וכפכפים גם לבעל של הדודה הייתה לו חנות נעליים.

מורשת יהודי מצרים

חגגו את החגים פסח פורים שבועות כל החגים האלה כמו שאנחנו חוגגים עד היום. סדר הפסח נשאר אותו הדבר. הייה שם גם סדר פסח בערבית, כי לא כולם הבינו מה כתוב בהגדה בעברית. קוראים את ההגדה ומסבירים אותה בערבית. חוגגים כמה משפחות ביחד שניים שלושה דודים ביחד. אחד הדודים שידע עיברית קרא את ההגדה ואז הסבירו בערבית.

העלייה לארץ

הייתי בן עשר כשיצאנו ממצריים. אבא שלי ואחותו שגידלה אותו, עלינו באותה אוניה ראשונים.

הסיבה לעלייה הייתה הרדיפות של היהודים, היו מקללים אותם ומגדפים אותם בכל מקום. לא חוויתי את זה על בשרי.

יצאנו משם בלי ממון, בלי הכסף. לקחנו קצת בגדים. אמי היה לה חשוב לקחת את מכונת התפירה וכלי תפירה כי זה המקצוע שלה. לקחנו קצת כסף אבל השארנו את החנות ככה. אף אחד לא רוצה לקנות. הבית נשאר ככה. עולים על אונייה ושלום. יצאנו ב1950 על אונייה לאירופה או לצרפת או לאיטליה חלק הגיעו ליוון. אנחנו היגענו למרסיי בצרפת למחנה עולים (היו שני מחנות גדולים). שיכנו אותנו בהנגרים למשך חודשיים שלושה המחנה נקרא קומפ ארינאס (מחנה ארינאס). הייה חורף, שלג, קרח. הייה חדר אוכל שחילק אוכל לכולם. היינו באים עם דליים כאלה לקית אוכל לכל המשפחה. בתוך האנגר נתנו לנו שש מיטות, מי שרצה תלה וילון להפרדה כך היו כמה משפחות וכך חיינו שם.

ההורים שלנו לקחו אותנו לטייל במרסיי. אני זוכר שלקחו אותנו ללונה פארק.

עלינו לארץ ממרסי באונייה לארץ. היגענו למחנה עולים "שער עליה" בחיפה. כל מי שהייה על האוניה הועבר לשער עליה. גם שם היו אנגרים והמיטות האלה, חדר אוכל בחוץ, שירותים בחוץ. היגענו באפריל, היה פסח, נתנו מצות הינו שם שבוע עשרה ימים.

שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס". במרץ 1949 הוסב המחנה הצבאי הבריטי "סנט לוקס" למחנה לקליטת העולים בשטח של 200 דונם..  המחנה שימש את השלטונות לביצוע הליכים פורמליים הכרוכים בעלייה, כגון ביקורת גבולות, בדיקת מסמכים שונים, וביקורת מכס. כמו כן נערכה בו ביקורת בריאות כללית, שכללה בדיקות דם, חיסונים, שיקוף ריאות וחיטוי תהליך המיון במחנה נועד להיות בן חמישה ימים, שלאחריהם יצא העולה כאזרח ישראל, חבר בקופת חולים ובהסתדרות,

העבירו אותנו לאוהלים בפרדס חנה.

שוב מחנה עולים שהיו סגורים. לא יכולנו להסתובב ולצאת.

אחרי זמן מה העבירו אותנו לטירת הכרמל לאוהל – בד כמו בצבא עם עמוד באמצע הורים וארבעה ילדים, נתנו לנו מיטות ברזל עם מזרונים מקש, שולחן עם 4 כסאות. וזה כל הציוד שהיה, הבגדים שלנו והארגזים. אין עם מה לחמם, אין עם מה לקרר. באוהל הזה היינו שנתיים

שיפרו אותנו אחרי שנתיים לבדון מלשון בד. עשו אוהל מרובע על קרשים עם בד כפול לבידוד והוא ישב על ריצפת בטון. זה שיפור אדיר. מים, שירותים, מקלחות זה בחוץ בקולקטיב. זה היה עד 1954 שאז קיבלנו דירה בשיכון של 38 מטר. זוג הורים עם ארבעה ילדים. גרנו שם עד שכל אחד הלך לדרכו. ותוך כדי זה ההורים נפטרו ב1967.

בטירת הכרמל באנו בין הראשונים למעברה עם האוהלים. הוקמו אחר כך מחנה א מחנה ב מחנה ג מחנה ד. במחנה ד קיבלו כבר צריפים. קראו לה טירה דרומית.

היו בתים שנשארו מהערבים והיו יהודים שגרו בהם והשתלטו עליהם.

אנחנו נהננו מעצי הפרי מכל הסוגים פירות שלא רואים אותם היום, דובדבנים על העץ, סברסים כמה שאתה רוצה, זיתים בשפע, המון עצי זית, חרוב, תאנים, 3 סוגי תותים, חופשי תקח כמה שאתה רוצה. היינו לוקחים מקל ארוך 3 מטר עם פחית בקצה כותבים לדלי והולכים למכור סברסים בתור ילדים. לא ישנו כמה לילות כי התמלאנו בקוצים בראש בידיים בכל הגוף. היו שם גם הרבה צנוברים, שהיינו מפצחים ומביאים לאמא.

אבי היה סוחר ולא היה לו בעיה של כסף. באו אנשים ואמרו לו שלם 5 לירות לחודש ותקנה 2 דונם על ההר מעל טירת הכרמל, כלומר מה שהיום דניה ואבי אמר מה תמכרו לי עצים? לפועל זה הרבה כסף היו מרוויחים לירה לירה ועשרים ליום אבל אבי הרויח הרבה יותר בשבילו 5 לירות זה כמו לקנות קופסת סיגריות. אבי עישן 2 קופסאות ביום אבל הוא לא קנה.

אחרי בית ספר הולכים לחפש משהו לעשות.