נתן זיתוני

שמי נתן זיתוני בן יצחק וחביבה נולדתי ב25 ינואר 1940. לפי הסיפורים של אימא שלי זה היה בט"ו בשבט. באותו יום כל המדינה חגגה את יום ההולדת של המלך. כולם חוגגים ברחובות. אני הבן הבחור של ההורים שלי

אמי נפטרה ב1967 והייתה בת 56. לדעתי היא נולדה ב1911.?

המשפחה של אימי משפחת חזק

לא הכרתי את סבא וסבתא. אמי הייתה הילדה האחרונה הכי צעירה. היה לה אח אחד ועוד שלוש אחיות, לראשונה קראו פורטו (פורטונה) לשניה קראו אסתר ולשלישית קראו רז'ין לאח קראו יוסף ואחר כך נולדה אימי. שקראו לה אמה בארץ קראו לה חביבה.

אביה של אמי היה הרב של בית הכנסת שהיה שלו ושמו חיים.

אצלנו היה נוהג לתת שם לילד על שם הסבא או הסבתא גם בחייהם.

כשאבי (קצת לפני שנפטר) היה מאושפז בבית חולים ואשתי באותו זמן הייתה בהריון. ואז הוא קצת כעס עלי ולא הבנתי למה. התברר לי, שאמר לאחותו שבאה לבקרו: למה נתן לא אמר לי שאשתו ילדה ושנתן לא קרא את השם שלי לילד. הדודה סיפרה שהוא בא בטענות. הבאתי לה את אישתי להראות לה שהיא בהריון ועדין לא ילדה. הוא היה על ערש דווי. ומה שחשוב לו היה שאני אתן את השם שלו, קראו לו יצחק בן נתן ואם אני אתן לבן שלי את השם הזה זה יהיה בדיוק אותו שם. מהאחים שלי זה לא עניין אותו. ובאמת נולד בן וקראנו לו יצחק בן נתן זיתוני. מסורת שעוברת מדור לדור. זה היה בשבילו חשוב ביותר אבל הוא לא זכה הוא נפטר לפני שאשתי ילדה. בברית כבר הייתי אחרי השבעה עם זקן.

אבא שלי נולד בכלל בסוריה.  בגיל שנתיים-שלוש הם ירדו למצריים. הייתה מלחמת העולם הראשונה ולא היה מה לאכול, לא הייתה פרנסה לא כלום. כל המשפחה ירדו מצרימה. שושלת זיתוני מתחילה מסוריה.

משפחת חזק (מצד אמא) הגיעו מצרפת באיזה שלב. אבל אני לא יודע את הסיפור. לאימי היה פספורט צרפתי אם ויזה חופשית. אנחנו לא הצלחנו לקבל.

לא ידוע לי על קרובים מסוריה או קרובים מצרפת.

משפחת אבי יצחק בן נתן

כל האחים של אבא עלו לארץ, קודם אנחנו אחר כך הם.

לאבי היו שלושה אחים ושתי אחיות:

הבכור ציון שהיגר לאנגליה במלחמת העולם הראשונה הוא חי בלונדון כל חיו, הוא התגייס לצבא הבריטי ונשאר באנגליה. הוא בא מידי פעם לבקר בישראל.

השני נקרא אלברט והשלישי ז'ק (יעקב) הרביעי אבא שלי ששמו יצחק.

האחיות האחת מרים והשניה לינדה.

אבי היה האחרון בשושלת, הוריו נפטרו מאוד מוקדם כשהיה ילד.בגיל תשע עשר. מי שבעצם גידל אותו זאת אחותו מרים. היא בעצם גם דודה שלי וגם סבתא שלי.

ההורים שלי היו במצב כלכלי בינוני במצריים. הייתה להם פרנסה טובה. הוא מכר בגדים ברחוב וכשהתחתן ואמא שלי הייתה תופרת מעולה אז הם פתחו חנות גדולה בתקופות טובות היו 7-8 תופרות בגדי נשים חצי מודרניים. אמי הייתה תופרת לנשים מהרמה הגבוהה יותר, לזמרות כמו לילה מורד

סודה של לילה מוראד                    אתר תפוז 22/03/2005 22:50:39 לילה מוראד נולדה ב 17 בפברואר 1918  נפטרה 21 בנובמבר 1995 מהתקף לב בגיל  77 על אף שהיתה כוכבת על ומפורסמת מאוד בארצות ערב מעט מאוד מידע קיים אודותיה. רב הנסתר על הגלוי. מה היה סודה של לילה מורד ומדוע כל כך מעט ידוע עליה? אביה של לילה מורד היה מוזיקאי עיראקי, נגן שעבד בתזמורת והופיע וניגן במצרים. באחת מהופעותיו במצרים התלוותה אליו לילה הילדה, שהיתה יפה מאוד. בעת ההפסקה באחד המופעים שרה לעצמה לילה הילדה.  אנשי התזמורת הופתעו מהקול הצלול והנעים שבקע מגרונה, מאוד התפעלו, וביקשו מאביה שיעלה אותה לבמה לשיר. אחד הנגנים אמר: "יש לך בת כל כך יפה שניחנה בקול כל כך צלול ומקסים, למה שלא תהיה זמרת?" לילה לא התביישה ופצחה בשירה. ההפתעה היתה רבה כאשר פרץ מתוך גרונה קול צלול ומקסים ששבה מייד את לב הקהל. עד היום יש האומרים שלילה מורד היא הגירסה הנשית לפאריד אל אטרש. לילה התפרסמה במהירות והפכה להיות שם גדול במוזיקה הערבית. עם השנים פיתחה קריירה מאוד מצליחה. בתקופת שהותה במצרים הכירה  את שחקן הקולנוע המצרי אנואר וואג`די שהיה כוכב מפורסם בכל ארצות ערב. בין השניים התפתח רומן והאהבה פרחה. הקשר הרומנטי ביניהם היה בעייתי מכיוון שאנואר היה מוסלמי ואילו לילה יהודיה, בת למשפחה דתית. אנואר ביקש מלילה שתתאסלם למענו כדי שיוכל לשאתה לאישה. לאחר נישואיהם לילה החלה לככב בסרטים יחד עם בעלה. בין סרטיה הידועים – לילה נערת הכפר (משנת 1941) לאחר שהתאסלמה לילה, הושפעה אחותה ואף היא המירה את דתה והתאסלמה.  מיותר לציין שהמשפחה הקרובה ההמומה ראתה זאת בחומרה רבה וניתקה כל קשר עם שתי הבנות.

בבית לא ידענו מה זה חוסר לאבי היה עוזר אישי: מביא קפה, מביא אוכל, קונה לו סיגריות הטוא היה מצרי בריון לא קטן. באחד הימים אבי אמר לו לך תביא לי את הילדים (הייתי בערך בן 4) לחנות כי לא ראיתי אותם אתמול. הוא שם כל ילד על כתף והלך איתם מרחק של כמה קילומטרים באים לאבא קצת משחקים ואז אומר לו תחזיר אותם הביתה.

אני לא זוכר שהיו לנו גנים בבית יש אומנת שהיא בשביל הילדים, יש כובסת שבאה פעם פעמיים בשבוע רק לעשות כביסה והולכת. האומנת מלבישה אותנו, מאכילה אותנו רוחצת אותנו. האומנת חייה 24 שעות בבית פעם בחצי שנה הולכת להורים שלה. קראו לה זאנאב . היא הייתה צעירה.

דיברנו ערבית וצרפתית. כיתה א וב הלכתי לבית ספר אליאנס לא רחוק מהבית בית ספר של יהודים. למדנו קצת עברית ערבית וצרפתית. היום אני כמעט לא מדבר צרפתית כי דיברתי רק עם אמא שנפטרה לפני שנים רבות. ערבית אני מדבר עם העובדים. יש הבדל בין הערבית המצרית לזאת שמדוברת בארץ.

ב1948 במלחמת העצמאות בישראל. את המלחמה הרגשנו שם למרות המרחק. היו עושים האפלות, הזעקות, מטוסים טסים באוויר.

גרנו בשכונה של היהודים. יום אחד שמו שתי פצצות מצידי השכונה. למזלינו היה חורף והזכוכיות נפלו על השמיכות המרפסת התלוייה שלנו נפלה. אם אתה פותח דלת אפשר ליפול החוצה. חלונות נפלו ורהיטים נהרס הכל. היינו צריכים לפנות את הבית. אבל לא נתנו לנו לפנות. הערבים סגרו מכל הכיוונים, שוטרים לא נתנו להם להיכנס פנימה ולנו לא נתנו לצאת.

אחרי זמן מה יצאנו והלכנו לדודה שלי שהיא זו שגידלה את האבא שלי בזמנו. נתנו לנו חדר וגרנו עד שמצאנו בית לא רחוק מהדודה ועברנו לשם. הבית הזה היה צמוד לבית הכנסת הגדול של קהיר בשכונת דאהר. אם הינו עולים על הגג של הבית שהיה 3 קומות, בית הכנסת היה בגובה של עוד קומה.היינו רואים את הכל מעזרת הנשים ולא צריכים ללכת לבית הכנסת.

האבא לא שמר על מצוות הדת וגם אני. האמא אביה היה רב אבל היא הלכה בעקבות בעלה. אמא לא הפרידה בין חלב לבשר. אבל אהבה ללכת לבית הכנסת לשמוע את התפילות.

אני לא זוכר חברים. עם מי ששיחקנו זה הבני דודים שגרנו לידם.

סיפור פיקנטי שאני זוכר:

אח של אבא שלי ואבי התחתנו בהפרש קטן ביניהם. אני נולדתי ראשון לאבא שלי אשתו של האח ילדה גם בן ראשון. ואז אימא שלי ילדה בן שני ואשתו של האח ילדה בת. אמא שלי ילדה עוד בן והיא ילדה עוד בת. והיא רוצה בן ויוצא לה בת. אמי ילדה את הבן הרביעי והיא עוד בת. אני יכול להגיד שהייתה קנאה ביניהם. איך זאת יולדת רק בנים. אמי עצרה והיא המשיכה ויצאה עוד בת. וכאן כנראה נגמר להם כנראה. יצאו ויכוחים על זה וקצת מתח. כמובן שגדלנו יחד באותה שכונה.

לאבי כאמור הייתה מתפרה לבגדי נשים לדוד אחד הייתה מתפרה חלוקי רחצה, מגבות גופיות מכותנה והדוד הגדול היה לו חנות נעליים וכפכפים גם לבעל של הדודה הייתה לו חנות נעליים.

מורשת יהודי מצרים

חגגו את החגים פסח פורים שבועות כל החגים האלה כמו שאנחנו חוגגים עד היום. סדר הפסח נשאר אותו הדבר. הייה שם גם סדר פסח בערבית, כי לא כולם הבינו מה כתוב בהגדה בעברית. קוראים את ההגדה ומסבירים אותה בערבית. חוגגים כמה משפחות ביחד שניים שלושה דודים ביחד. אחד הדודים שידע עיברית קרא את ההגדה ואז הסבירו בערבית.

העלייה לארץ

הייתי בן עשר כשיצאנו ממצריים. אבא שלי ואחותו שגידלה אותו, עלינו באותה אוניה ראשונים.

הסיבה לעלייה הייתה הרדיפות של היהודים, היו מקללים אותם ומגדפים אותם בכל מקום. לא חוויתי את זה על בשרי.

יצאנו משם בלי ממון, בלי הכסף. לקחנו קצת בגדים. אמי היה לה חשוב לקחת את מכונת התפירה וכלי תפירה כי זה המקצוע שלה. לקחנו קצת כסף אבל השארנו את החנות ככה. אף אחד לא רוצה לקנות. הבית נשאר ככה. עולים על אונייה ושלום. יצאנו ב1950 על אונייה לאירופה או לצרפת או לאיטליה חלק הגיעו ליוון. אנחנו היגענו למרסיי בצרפת למחנה עולים (היו שני מחנות גדולים). שיכנו אותנו בהנגרים למשך חודשיים שלושה המחנה נקרא קומפ ארינאס (מחנה ארינאס). הייה חורף, שלג, קרח. הייה חדר אוכל שחילק אוכל לכולם. היינו באים עם דליים כאלה לקית אוכל לכל המשפחה. בתוך האנגר נתנו לנו שש מיטות, מי שרצה תלה וילון להפרדה כך היו כמה משפחות וכך חיינו שם.

ההורים שלנו לקחו אותנו לטייל במרסיי. אני זוכר שלקחו אותנו ללונה פארק.

עלינו לארץ ממרסי באונייה לארץ. היגענו למחנה עולים "שער עליה" בחיפה. כל מי שהייה על האוניה הועבר לשער עליה. גם שם היו אנגרים והמיטות האלה, חדר אוכל בחוץ, שירותים בחוץ. היגענו באפריל, היה פסח, נתנו מצות הינו שם שבוע עשרה ימים.

שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס". במרץ 1949 הוסב המחנה הצבאי הבריטי "סנט לוקס" למחנה לקליטת העולים בשטח של 200 דונם..  המחנה שימש את השלטונות לביצוע הליכים פורמליים הכרוכים בעלייה, כגון ביקורת גבולות, בדיקת מסמכים שונים, וביקורת מכס. כמו כן נערכה בו ביקורת בריאות כללית, שכללה בדיקות דם, חיסונים, שיקוף ריאות וחיטוי תהליך המיון במחנה נועד להיות בן חמישה ימים, שלאחריהם יצא העולה כאזרח ישראל, חבר בקופת חולים ובהסתדרות,

העבירו אותנו לאוהלים בפרדס חנה.

שוב מחנה עולים שהיו סגורים. לא יכולנו להסתובב ולצאת.

אחרי זמן מה העבירו אותנו לטירת הכרמל לאוהל – בד כמו בצבא עם עמוד באמצע הורים וארבעה ילדים, נתנו לנו מיטות ברזל עם מזרונים מקש, שולחן עם 4 כסאות. וזה כל הציוד שהיה, הבגדים שלנו והארגזים. אין עם מה לחמם, אין עם מה לקרר. באוהל הזה היינו שנתיים

שיפרו אותנו אחרי שנתיים לבדון מלשון בד. עשו אוהל מרובע על קרשים עם בד כפול לבידוד והוא ישב על ריצפת בטון. זה שיפור אדיר. מים, שירותים, מקלחות זה בחוץ בקולקטיב. זה היה עד 1954 שאז קיבלנו דירה בשיכון של 38 מטר. זוג הורים עם ארבעה ילדים. גרנו שם עד שכל אחד הלך לדרכו. ותוך כדי זה ההורים נפטרו ב1967.

בטירת הכרמל באנו בין הראשונים למעברה עם האוהלים. הוקמו אחר כך מחנה א מחנה ב מחנה ג מחנה ד. במחנה ד קיבלו כבר צריפים. קראו לה טירה דרומית.

היו בתים שנשארו מהערבים והיו יהודים שגרו בהם והשתלטו עליהם.

אנחנו נהננו מעצי הפרי מכל הסוגים פירות שלא רואים אותם היום, דובדבנים על העץ, סברסים כמה שאתה רוצה, זיתים בשפע, המון עצי זית, חרוב, תאנים, 3 סוגי תותים, חופשי תקח כמה שאתה רוצה. היינו לוקחים מקל ארוך 3 מטר עם פחית בקצה כותבים לדלי והולכים למכור סברסים בתור ילדים. לא ישנו כמה לילות כי התמלאנו בקוצים בראש בידיים בכל הגוף. היו שם גם הרבה צנוברים, שהיינו מפצחים ומביאים לאמא.

אבי היה סוחר ולא היה לו בעיה של כסף. באו אנשים ואמרו לו שלם 5 לירות לחודש ותקנה 2 דונם על ההר מעל טירת הכרמל, כלומר מה שהיום דניה ואבי אמר מה תמכרו לי עצים? לפועל זה הרבה כסף היו מרוויחים לירה לירה ועשרים ליום אבל אבי הרויח הרבה יותר בשבילו 5 לירות זה כמו לקנות קופסת סיגריות. אבי עישן 2 קופסאות ביום אבל הוא לא קנה.

אחרי בית ספר הולכים לחפש משהו לעשות.