שמי זיתוני חיים. נולדתי בקהיר במצרים ב 18.12.1942
צעיר מנתן בשנתיים. הזיכרון הכי מוקדם שלי ממצרים הוא ההפצצה שהייתה בשכונה שלנו,
שבה אחת המרפסות שלנו קרסה ועברנו לדירה אחרת. גרנו בשכונת היהודים (חארת אל
יהוד). הפיצוץ היה ב1948 והייתי בן שש. אני זוכר ששכבנו במיטות, זה היה כנראה
לפנות בוקר כשעדיין היינו ישנים, זה היה נדמה לי חורף אז. התעוררנו והשמיכות היו
מלאות בשברים של בניין ושל שמשות שהתרסקו. מעבר לכך אני לא זוכר. קטע שנעלם לי.
נתן: קמנו, התלבשנו ואכלנו וכשרצינו לצאת
מחוץ לשכונה לא נתנו לנו. כל השכונה הענקית הייתה מוקפת בערבים ואי אפשר היה לצאת
החוצה. נאלצנו לחזור הביתה ונשארנו לעוד יום. ואז הלכנו לדודה שלנו, האחות של אבא.
שם גרנו כמה ימים עד שמצאנו דירה חדשה.
הזיכרון הבא בתור הוא הבית החדש שגרנו
בו. זה כבר לא שכונה של יהודים. שכונה שכולם מסביב ערבים. בקרבת הדודה שלי הבית
החדש הזה
הזכרון הבא הוא הנסיעה לאלכסנדריה כדי
לעלות ארצה בינואר 1950 אם אני זוכר נכון. קראו לאוניה הצרפתית פרובידנס. אוניה נחמדה מאוד עם
חדרים יפים.
נתנו לנו לצאת ממצרים לצרפת כי לאמא שלי
היה דרכון ואזרכות צרפתי.
נתן: נכון הויזה עזרה באופן כללי הרשו
ליהודים לצאת ממצרים לחו"ל בלי קשר לישראל. הרכוש שלקחנו בגדים. היה אסור
לקחת כסף וזהב ותכשיטים. יוצאים ערומים. לעזוב הכל את הבית ואת החנות.
בצרפת היינו שלושה ארבעה חודשים (בפסח
כבר היינו בשער עליה). היינו בקאמפ ארינס עם עוד משפחות יהודיות שמיועדים לעליה
לישראל. המחנה באישור מרסיי . כל משפחה קיבלה פינה עם מיטות ועומדים בתןר לקבל
אוכל. היו שפ מיהדות מצריים ויהדות מרוקו. אני זוכר שדוד שלי שגר באנגליה בא לבקר
אותנו.
משם עלינו לאוניה לישראל. ההפלגה ממצרים
לצרפת הייתה נעימה ונחמדה אבל ההפלגה מצרפת לישראל הייתה נוראית. הקאנו כל הזמן.
היה לנו קטסטרופה.
הגענו לשער העלייה ליד שפרינצק. המחנה
היה סגור עם חומה אף אחד לא יכול לצאת. ממש מחנה הסגר. כל זה כנראה מחשש שיש
לעולים מחלות. חששו בעיקר מגזזת שפגעה בעולי מרוקו. ריססו אותנו בדידיטי.
בפסח היינו בשער עליה. אכלנו מה שנתנו
לנו לאכול. הלכנו עם כילים ומסטינגים להביא אוכל. קבעו לנו מה לאכול ומתי לאכול.
מה שאני זוכר אחרי שבעת ימי הפסח רצינו לאכול חמץ, אבל אנחנו בהסגר, אבא שלי עם
הבנים של דודה שלי ברחו לחיפה דרך הגדר וקנו חמץ.
משם עברנו לפרדס חנה שם גרנו באוהל. אוהל
גדול לכל המשפחה, המשיכו להזין אותנו עם
שם כחודש וחציי חודשיים. אמא ואבא ראו שיש אנשים שגרים בבתים יפים בפרדס
חנה. הם היו תופרים בגדים לתושבי פרדס חנה. לאבא הייתה מתפרה לבגדי נשים במצרים.
הוא היה גזרן ומעצב את הבגד. ואמא הייתה תופרת. בתקופה הקצרה הזאת הם מכרו בגדים.
העיקר שהרויחו כמה לירות.
משם עברנו לטירת הכרמל.
שנתיים היינו באוהל ואחרי זה בדון שזה קונסטרוקציה
מעץ והציפוי ברזנט.
נתן: עד שנת 1955 הבדונים נעלמו מהשטח.
כבר ב1952-3 התחילו לתת צריפי עץ. המשפחה
של יפה שעלה שנה אחרינו כבר גרו בצריף מעץ.
כל הצריף הזה אולי
ואז עברנו לצריף עץ שכולו 22-20 מ"ר
(נתן: אני חושב שהיה הרבה פחות). גרנו 6 איש. הייתה מחיצה בצריף שחילקה לשניים את
הצריף ההורים בחדר אחד ואנחנו הילדים בחדר
השני. בצרפת, פרדס חנה ובאוהל ישנו ביחד עם ההורים.
מבחינה בריאותית לא חלינו ולא היה לנו
כלום הייתה לנו גנטיקה טובה. כנראה.
ב1954 קיבלנו בית בשיכון 58 מטר, בניין
עם 4 דיירים בשתי קומות. הבתים קיימים עד היום. קוראים לזה שיכון עמידר. יפה גרה
ברחוב ויצמן. בוויצמן הבתים היו יותר גדולים. הבית היה 2 חדרים (נתן אומר 1.5
חדרים) ומטבח ושירותים.
בר מצוה עשו לכולנו אפילו דודים מראשון
לציון ומלוד באו..בן דודה שלי מכורדני הביא לי ספר כזה עבה מתנה. נתתי את הספר
לקריאה ולא החזירו לי אותו. הספר נקרא: ימי פומפיא האחרונים. הספר אב כרס עיניין
אותי מאוד. קראתי אותו בשקיקה. לא הייתה טלויזיה ולא היה רדיו. לא היה חשמל. היו
רק מנורות נפט עם פתיליה. קראנו לזה פנוס.
בהתחלה אבא שלי עבד כפועל בנמל לתקופה
קצרה. בגלל נכות הראיה שלו. (בעין אחת לא ראה בכלל ובעין השניה ראיה מאוד חלשה).
אבי חלה בילדותו.
נתן: הילדים שיחקו דודס עם מקל קטן שפגע
לו בעין. אני יודע שיהודה בן הדודה עשה את זה.
ואז הוא קיבל חנות לדגים וקרח זאת הייתה
חנות אחת כי קרח לא מספיק לפרנסה אז נתנו דגים.
נתן: חשוב לדעת שבחיים שלו אבא לא נגע
בדג. ומעולם לא נגע בקרח.
מי החליט שיעשה חנות דגים וקרח? הסוכנות
היהודית. הם קבעו אתה מקבל מכולת, אתה מקבל חנות ירקות ואתה מקבל דגים וקרח ואחר
חנות בשר.
נתן: מי שרוצה לפתוח עסק הסוכנות נותנת
לו אישור לפתוח עסק רק לנכים !!!!
כל בעלי העסקים בארץ היו נכים.
בהתחלה החנות הייתה צריף, פחון כזה. עד
1954 ואז כשעברנו לשיכון הוא קיבל חנות בשכונת עמידר במבנה. בהתחלה היו באים אלינו
לחנות עומדים בתור בקיץ כחמישים איש נתן: משעה שש בבוקר. אבא היה נמוך קומה ולא
רואה טוב. אנשים בשביל לקבל קרח עזרו להוריד את משאית הקרח.
כל אחד היה מקבל שליש בלוק. אנחנו הילדים
היינו חותכים עם שפיץ כזה (דוקרן) את הקרח לשלושה חלקים. אני ונתן היינו מקצועיים
בזה.
הייתי בכתה ה אבא היה נכנס לכיתה ואומר למורה
אני צריך את הבן שלי לשעה. לקח אותי נתן את העגלה עם הבלוקים של הקרח. הייתי הולך
לטירה הדרומית מוכר את הקרח, הייתי רטוב וחוזר לכיתה.
היה לנו עגלה וחמור. אנחנו הילדים היינו
לוקחים את העגלה והחמור ומוכרים את הקרח.
אבי עשה מבנה קטן בתוך החורשה לחמור
קראנו ריטה. הייתה מאוד מהירה בריצה. הייתה אתון מיוחדת במינה.
נתן: נולד לה עייר קטן שכנראה הקיש אותו
נחש ומת.
יפה: אנחנו נשואים 51 שנים אבל את הסיפור
הזה לא שמעתי. היינו שני נערים שהתחתנו הוא רדף אותי חורמה???
בגיל 14 גמרתי כיתה ח' נרשמתי לנוער
העובד ולומד. נרשמתי לבית הפקיד ללימודי תיכון ערב. בבוקר עבדתי במשרדי
"החקלאית" שעסקו בביטוח ועזרה וטרינרית. היו רופאים וטרינרים שטיפלו
במושבים והקיבוצים בפרות ובסוסים. משה רוזנסקי עבד במשרד הזה והיה רושם כרטיסיה של כל בעלי
החיים, ישבנו באותו חדר. היה רושם גיל ושם זה היה פוליסת ביטוח. אם פרה הייתה חולה
או צריכה להמליט היה בא רופא לעזור. עבדתי שם 4 שנים. מגיל 14 עד גיל 18. ובערב
למדתי לבגרות. למה הייתי צריך לעבוד כי עבור תיכון ערב צריך לשלם שכר לימוד. צריך
לשלם נסיעות מטירת הכרמל לחיפה ואוכל. הייתי יוצא בשבע בבוקר כל יום וחוזר בתשע
וחצי בערב.
לא הייתי עושה שיעורים אף פעם. תאמין לי.
אבל עשיתי בגרות. גם אם רציתי לא הייה לי זמן לעשות שיעורים.
אמא שלי דחפה ללמוד. "אתם חייבים
השכלה". אבא שלי לא תמך בנו. אמא העבירה את נתן לשנה בקיבוץ כדי להוציא אותו
מהעבדות של אבא שלנו. שלושת האחים שלי אמא דחפה אותם ללמוד.
כך סיימתי את הבגרות והלכתי לצבא. ב8
לאוגוסט 1962. הגיל שלי בת"ז היה רשום יליד 1944 אז התגייסתי בגיל עשרים
למעשה. (היום בתעודת זהות תיקנתי את התאריך) נתן היה עד לתיקון.
רציתי מאוד להתקדם בצבא. להיות משהו.
ביקשתי קורס טייס. אמרו לי בבקום אתה הולך לראיון לחיל הים. אמרו לי שייטת 13
אמרתי אני לא רוצה ים אני רוצה אוויר. אמרו לי אתה לא יכול הפרופיל שלך 93 ולא 97
. יש לך בעיית שמיעה באוזן ימין שנבעו מהדלקות שקיבלתי כשהיינו בצרפת.זה עשה לי
חור בעור הטוף.
שלחו אותי לקורס מכים ללא בחירה. נשלחתי
לב"הד 4 לטירונות והכנה למכ"ים ואחר כך לשיבטה לקורס מכים, כדי להדריך
טירונים ביחידות השונות. אחרי שסיימתי נשלחתי לבה"ד 13 שזה משטרה צבאית. אחרי
שהעברנו קורס טירונות ראשון עברנו יחד עם החניכים קורס שוטרים צבאיים וקיבלתי סמל.
באותה תקופה היינו מגוייסים לשנתיים וחצי.
הייתה לי תקופהנחמדה וטובה. באותה תקופה
החברה שלי יפה, שהיא אישתי היום, למדה בדג'אני בית ספר למילדות. הייתי נוסע
מצריפין בטרמפים לדג'אני והיינו נפגשים ביפו.
יפה: אני לפני כן גמרתי בית ספר תיכון ערב
חדש ועבדתי בבוקר במפעל תרופות בכיתה י' בזמנו אמרו לנו מי שתעבור בחינות תוכל
להתקבל לבית ספר לאחיות. לא אהבתי את מה שקורה בבתי חולים ביחס של הגברים לאחיות
הצעירות, והחלטתי ללמוד עוד שנה וחצי בקורס למילדות.
בתום השירות הצבאי קיבלתי 10 ימי חופשת
שחרור, כבר בחופשה הלכתי לבנק דיסקונט ובקשתי לעבוד בבנק. לאחר בדיקות ובחינות
קיבלו אותי. הלכתי למזכירה גברת צימבלר ז"ל שהיתה אמריקאית, אמרה לי טוב מחר
תבוא לעבודה. אמרתי לה שאני עדין בחופשת שחרור, וכך התחלתי לעבוד כשאני עדין
בסדיר.
התקדמתי בבנק ותוך כדי התחלתי ללמוד
באוניברסיטה.
אחרי מלחמת יום הכיפורים שרתתי 7 חודשים
במילואים, עברתי קורס קצינים תוך כדי. הגעתי לדרגת סרן במשטרה צבאית. כשחזרתי לבנק
אמרו לי שמתקיים קורס הכנה לאוניברסיטה לעובדי הבנק עם בנק לאומי. ביקשתי מהמנהל
גם ללמוד. למרות שהקורס התחיל עברתי מבחנים פסיכומטריים וכיבלו אותי ללימודי
כלכלה. שנה ראשונה הכנה ושלוש שנים לימודי כלכלה ומטמטיקה. כך קיבלתי את התואר.
וכך קיבלתי קידום עד למנהל סניף נווה שאנן. בדרך הייתי מנהל מחלקת השירות האישי
בסניף חיפה בעיר ברחוב העצמאות. והייתי ממונה על 42 עובדים. היום הסניף נסגר. היו
בו 220 עובדים.
איך הכרתם יפה וחיים
בקורס מכים הייתי מקבל שבת אחת לשבעה
שבועות. הייתי מגיע הביתה וישן כל השישי-שבת. אחרי שנגמר הקורס התחלתי לקבל יותר
חופשות, והיינו בטירה נפגשים קבוצת חברים עם כמה בנות במרכז. עומדים מדברים
ומקשקשים, לפעמים הולכים לשתות גזוז (ממלאים סירופ ומוסיפים מי סודה). ערב אחד יפה
ביקשה שאלווה אותה הביתה. היא גרה בוויצמן, וזה הליכה של קילומטר ואולי קצת יותר.
יפה: פחדתי מכלבים לא מאנשים. וכך נקשרנו אחד בשני.
יפה: היינו קבוצה גדולה של חברים שנפגשנו
כל שישי ושבת היינו נפגשים בכביש הראשי של טירה. במרכז. מקשקשים. הורי לא התנגדו שאצא
הם אמרו זאתי יותר גרוע מבן. אבל פחדתי מכלבים שהיו בכל השכונה. ולכן ביקשתי מחיים
שילווה אותי הביתה. משום מה הוא החליט להדבק בי. לא היה חסר לי בחורים אבל הייתי
בררנית מאוד גדולה. למדתי 3 שנים בבית ספר לאחיות, ולאחר מכן בית הספר למילדות
לעוד שנה וחצי. זה היה בשבילי חנק.
בכניסה לבית החולים היה בודקה וחיים עם
כל החיילים החברים שלו היו באים לחפש את יפה. יום אחד שאל השומר "כמה גברים
יש לך?" אמרתי: כמה? יש לי אחד אז הוא אומר 10 בחורים מבקשים לבוא ליפה.
אמרתי לו הם בסך הכל רוצים להכנס ולהכיר כאן את הבחורות. לצוד מישהי. הוא היה מגיע
ומפריע לי בבחינות הממשלתיות הקשות שהיו לי לא רציתי שיבוא. הוא היה בורח מהבסיס
(חיים מכחיש שברח)
איך היתה הצעת הנשואין?
היינו כבר חברים צמודים. יפה סיימה את
הלימודים ורצו לשלוח אותה לעבוד באילת לחדר לידה. אמרתי: יהרג ובל יעבור. אמרתי
בואי נתחתן כי כזוג נשוי לא יפרידו ביננו וישלחו רותה לאילת. קבענו תאריך נשואים.
אז במקום אילת שלחו את יפה לפוריה ליד טבריה. וכך כשאנחנו נשואים היא עבדה בפוריה
ואני עובד בחיפה. קנינו בית בטירת הכרמל ב8000 לירות. נתן שילם 8500 לירות כי היה
לו תוספת גג.
נולדו לנו שני ילדים. הבן הראשון נולד
ב25.6.1967 במלחמת ששת הימים. התחתנו ב1966. נגמרה המלחמה שחררו אותי ביום שישי.
באתי הביתה ולקחתי אותה לבית חולים רמב"ם ביום שהשתחררתי. וכך נולד הבן הבכור.
השניה היתה בת שנולדה ב1970 בבית חולים בטר. ליד התאטרון העירוני. קראו גם לבית
החולים "אימהות". היום זה בית חולים סיעודי.
איך יפה התקבלה לעבודה בבית החולים בטר
אימהות. היא הייתה אחרי לידה ולא עבדה הבן היה בן שנה ושמונה חודשים. יום אחד
נשלחתי לסניף הדר להחליף מישהו שיצא למילואים, פתאום הופיע מישהי שעובדת כמילדת
בבית החולים ואומרת: אני מילדת מבית חולים בטר. אמרתי לה גם אישתי מילדת. אמרה לי
תשלח אותה לד"ר מרגלית, (נתן: גם הילדים שלי נולדו שם) . למחרת הלכה לראיון
אצל דר מרגלית. ופשוט חטפו אותה. למה? כי יפה היתה המילדת היחידה עם תעודה של
מילדת ולכל האחרות לא הייתה תעודה כזאת. יפה: כשבאו מלביקורת משרד הבריאות הציגו
אותי.
יפה עבדה שם עד שסגרו את הבית חולים.
התוכנית על שנות השמונים בטירה. איזה
דברים מיוחדים אתם לוקחים מאז
העששית = פרימוס = פאנוס
היה קרח היה החמור
ביום שישי לא היו אוטובוסים היינו נפגשים
במרכז אין מקום לשבת. לא נסענו לסרטים בחיפה.
פעם בשבוע הלכנו לסרט בקולנוע עטרת. לזוג
שהחזיק את הקיוסק של הקולנוע אנחנו סיפקנו את הקרח. הייתי מביא להם קרח בשבת לקראת
הסרט.
בשכונה שלנו היו עוד יוצאי מצריים המשפחה
של יפה בגדדים מעירק. טירה הדרומית הייתה שכונת עירקים.
טירת הכרמל בשבילי: כשהיינו ילדים לא היה
לנו כלום. רצינו לרב על אופניים אבל אין אופניים. היה אחד שמו מנדל שהיה משכיר לנו אופניים לחצי שעה או שעה תמורת
כסף.
נתן מוסיף: מנדל היה איש דתי. אבל מה הוא
לא יתן בשבת? היינו שמים לו כסף על המקרר ואז אמר קח אופניים.
היתה טירה הערבית ששרידיה נמצאו במורדות
הכרמל. קראנו לזה הכפר. נתן: אנחנו גדלנו על הסברס, התאנים החרובים, מיני תותי עץ
לבנים ואדומים. אחרי הבית ספר היינו הולכים לשם.
היה חורף אחד קשה ואנחנו גרים בבדון או
באוהל עשו הסדר ולקחו את הילדים והעבירו אותנו לבתי הכפר, שיהודים גרו בהם. לקחו
אותי למשפחה בלי ילדים וגרתי אצלם למשך שבוע עשרה ימים.
נתן: הצבא בא עם משאיות ולקחו את הילדים
שגרו באוהלים ב1952. הייה שלג וגשם. הביאו אותנו למד"א בשוק תלפיות בחיפה.
לילה אחד השכיבו אותנו ובבוקר חילקו אותנו למשפחות ילד אחד או שניים. אני הייתי עם
אחי הקטן שהיה בן ארבע וחיים עם האח הנוסף הלכו לבית אחר. ההורים נשארו בבית.
חיים: אין לי מושג מי יזם את הדבר הזה.
זה היה משהוא יוצא מגדר הרגיל. פתאום באתי לבית עם חשמל ומבנה. לא הכרתי מבנים
הרבה שנים.
חצי שנה או שנה אחרי שנכנסנו לבית
התחברנו לחשמל.
לטלפון חיכינו 7 שנים.
אנחנו לא הרגשנו שום הרגשת הפליה וקיפוח
על רקע עדתי. בשכונת עמידר היינו מיעוט קטן מזרחיים הרב היה פולנים ורומנים. אנחנו
לא הרגשנו נחיתות לידם
יפה: אני תמיד הייתי העשירון העליון.
ההורים שלי היו מאוד עשירים בבגדד.
למזלם הם ידעו להתנהג מאוד יפה. אני
זוכרת שבתור ילדה קטנה נעלו לי נעל גבוהה מאוד, והתחלתי לבכות אני לא רוצה את הנעל
יותר אז אמרו לי: סתמי את הפה ואל תדברי. מה הסתבר? דודי היה צורף ובהכנות לבריחה
דחסו לעקבים דולרים כסף וזהב והדביקו. ואנחנו שלוש בנות התעננו עם הנעליים האלה.
כשהתלוננתי חתפתי זבנג שמצלצל לי עד היום באוזניים. רק כשהיגענו לארץ פתחו את
הנעליים.
הגענו לאוהל שקשה לתאר אותו לחלוקת אוכל
במסטינגים. הכרמליסטים היו מביאים בגדים ומחלקים לנו. ההורים שלי ברחו ללא כלום כי
היה פוגרום (פגרוג) – דפקו על הדלתות של היהודים ושחטו אותם. חצי מהמשפחה של אמא
שלי נשחטה. כדי להינצל שלמו כופר שלמו דולרים כדי שיבריחו אותם לשדה התעופה כדי
לעלות לישראל. הם הגיעו עם חבילה קטנה של בגדים. כולם קיבלו רנטות (מגרמניה)
והעירקים דחפו אותם לפינה וסתמו להם את הפה
להורים שלי קראו חנה ודוד צמח. זה השם
מעירק. אנחנו 5 בנות ושני בנים. אני ואחותי רחל נשואות לשני אחים. יוסי נשוי
לאחותי. אחי היה עובד בנק דיסקונט.
יש לנו נכדה בת 22.
מסר לדורות הבאים
חיים: למרות שחיינו היו קשים, ילדי
מעברות, בלי כסף בלי כלום, הייה לנו רצון חזק מאוד לא להישאר במצב הזה ולהתרומם.
ואכן הצלחנו להתרומם. מהכי נמוך לאן שהגענו, כולנו, כל האחים שלי
יפה: כל הילדים שלנו משכילים, מכל מצב
שאתה נמצא גם אם אתה אביון עם מוטיבציה אתה תתקדם. ולא לתת לעצמך ליפול ולבקש
רחמים. צא לדרך. אבא שלי היה סנדלר הוא עבד כל חייו בבסיס ציוד ואספקה של
הצבא.(במחנה דוד)
חיים: בדקתי שיפה ילדה 10000 ילדים
שנולדו אצלה. 40 שנה בחדר לידה. אנחנו עוברים ברחוב תופסים אותנו: את המיילדת שלי.
זוכרים אותי מתקופת פוריה.
מטירת הכרמל עברנו לרחוב אלנבי בחיפה ושם
גרנו שלוש שנים. יפה: שכנה הציקה לילדים שלנו, שפכה מיים מתחת לדלת אפילו שילדתי
אותה והחלטתי לא להשאר יום אחד שם.
חיים: עברנו לבת גלים וגרנו 29 שנים. אני
מתגעגע עוד היום. הבית שלנו עד היום. הילדים גרים בסביבתנו. הבת בורדיה עם 3 ילדים
הבן גר ברוממה 5 דקות מפה ועוד אחד. אחרי בת גלים עברנו לכאן 13 שנים.
יפה: דפדפתי בעיתון כלבו וגיליתי מודעה
על קבוצת רכישה. ונכנסנו לעיסקה.
התמונה שבה אנחנו ארבעת האחים היית
בדרכון הצרפתי של אמא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה