את מצרים אני זוכר מעט מאוד קצת במעורפל
כמה דברים.
שמי יוסי זיתוני האח השלישי נולדתי
ב18.4.1944 שזה למעשה חול המועד פסח ותמיד בפסח חגגו לי את יום הולדתי. זאת יציאת
מצריים הגענו ארצה באפריל 1950 ועשינו את הסדר הראשון בשער העלייה בישראל. הביתנים הבריטיים שהושארו אחרי יציאתם
מהארץ שימשו מחנה עולים. החדרים 30-40 מטר
אורך וכל משפחה קיבלה 2.5 מטר עם מזרונים על הרצפה. ישנים בערמות. זאת הייתה התחלת
ארץ ישראל.
מצרפת אני זוכר שהיינו כמה חודשים
במארסי, והיינו נוסעים עם אבא ללונה פארקים, לגנים, למגלשות ענקיות ואיך חיים היה
צווח ואני הייתי צוחק, זה הזכרון המעורפל מצרפת. הייתי בן חמש. אמא הייתה צרפתיה
והיו מגיעים מהממשל הצרפתי ושמו בוחטה של כסף ביד של אבא שלי. באותה תקופה הצרפתים
מבחינה סוציאלית היו הכי נחשבים בעולם. משפחה עם ארבעה ילדים הייתה עשירה.
אני מדבר ערבית עם הלקוחות שלי אבל הם
מזהים שזה מאסרית
(מצרית) את השפה רכשנו בבית במשך השנים בעקבות
העבודה שיפרתי את השפה. כל האחים מדברים ערבית כי עד גיל מסויים דיברנו בבית
ערבית. ההורים למדו את העברית לאט לאט ובמסורה, מהילדים. בבית היה לנו רדיו ואבא
היה שומע או ערבית או צרפתית. ה היו מאזינים לכל התחנות הערביות. היו אז תסכיתים
בערבית, ומחזות, גם ברדיו המצרי וגם ברדיו הישראלי. ברדיו הישראלי בערבית היו
למעשה שתי תוכניות: החדשות בערבית ו"דאוד אל נאטור".(אליהו נאוי - היה
ראש עיריית באר שבע). התוכנית היתה לכל מרחב הים התיכון, לא רק לצרכים פנימיים.
הוא דיבר בערבית מצויינת. כל יום בערך חצי שעה של סקירה על המזרח התיכון. ואנחנו
היינו חייבים לשמוע. כשהרדיו דיבר לנו היה אסור לדבר. הוא מסביר את האירועים ולא
התבייש להטיף להם מוסר, הוא היה מתקיף את המדינות הערביות. בכל הבתים חיכו לשמוע
אותו לא רק אצלנו. היינו בין המשפחות הבודדות עם רדיו וחשמל היו מתאספים אצלנו
אנשים. ב1953 היינו כבר בשיכון.
למדתי בבית ספר הגבעה בטירת הכרמל, עד
כיתה ח'.
אחרי כיתה ח' למדתי בתיכון ערב חדש בית
הפקיד ברחוב הגפן בחיפה בלימודי ערב. הייתי עובד מ7:30 עד 15:30 ב16:00 התיצבתי
בבית הספר עד 21:00. חמישה ימים בשבוע. למעשה יצאתי מהבית בשש בבוקר וחזרתי
בעשר בלילה.(אומר וקולו נשנק).
הכל באוטובוסים קו 51 וגם 72 שעשה סיבוב
גדול יותר.
תקופה קצרה שלחו אותנו לחדר. רבי שלימד
קצת עברית וקצת תורה. לפני גיל בית ספר. האמא הפסיקה את זה כי היינו שמים כיפה על
הראש ולא מורידים אותה כי הרבי אמר שאסור להוריד. היא אמרה עד לכאן וזהו. היגענו
גם לגיל לימודים. הרצון של אמא שנלמד הביא אותנו לבית ספר בשלים ומוכנים. אמא שלנו
רדפה אחרי השכלה, שנלמד ונגיע להשכלה הכי גבוהה שאפשר. היה לנו מורה לצרפתית פרטי
וגם מורה לאנגלית. המורה לצרפתית היה צעיר ונחמד כל יום בין שעה לשעה וחצי .
לא היו גני ילדים באותה תקופה. התקופה
הייתה יפה.
בשנת 1994 נסענו לטיול מאורגן לתאילנד.
שם הכרנו מישהי שאוספת ינשובים והחיידק הזה דבק בנו גם. יש לנו 700 ינשופים
אתה יודע מה נאבד לי (בבית של ההורים
לאחר מותם) ? תעודת זהות צרפתית, תעודת יוצא צבא צרפתי.
בתקופה שגרנו בבדון, לא היה מקום בבית
לקבל את המורה לצרפתית. אז הוא לקח אותנו לרחוב ולימד אותנו ברחוב: זה פרח, זה
כביש, זה כיסא, זה אוטו, וזה עץ וזאת ציפור וזה השם של זה, ככה למדנו צרפתית. כי
האימא חביבה בת מרים, רצתה שנדע.
נתן: למה שלחה אותי לקיבוץ? כי היא אמרה:
פה לא תלמד שם ילמדו אותך ויעשו ממך בן אדם. אבל אבא לא נתן ואחרי שנה משך אותי
בחזרה.
יוסי: לדעתי הסיבה המרכזית הייתה שהם
מאוד התגעגעו. אין מצב שילד פתאום נעלם, זה היה להם מאוד קשה, האמא היתה בוכה ימים
שלמים. תנאי הנסיעות להגיע למרחביה לביקור היו צריכים 3 אוטובוסים וזה לקח שעות.
זה היה ב1954-5 עם אוטובוסים אמריקאים עם ידית איתות ודלת נפתחת מכנית.
בזכות לימוד השפה הצרפתית, יש לי היום
הבנה בצרפתית. אי אפשר למכור אותי בצרפתית. אני מצליח להבין סרטים בצרפתית פלוס
מינוס.
נתן: הבתי ספר שלמדנו לא היו ברמה מספקת.
אמא שלחה אותי ואת חיים לבית ספר צרפתי של הנוצרים ברחוב המגינים. היינו שם מספר
חודשים, ויצאנו משם כנראה מהסוכנות מישהו התנגד, מה פתאום יהודים הולכים ללמוד אצל
הנוצרים. וגם אנחנו לא הרגשנו טוב עם זה.
יוסי: חבל שלא נשארו כי היו לומדים שם
ערבית, צרפתית ועברית. יכול להיות שבמהלך
הזמן היו מנסים לנצר אותם, זה היה קושי תקציבי וקושי חברתי.
נתן: הלימודים היו בחינם אבל הנסיעות
יוסי: והסנדויצים. כן אכלו לא אכלו. זה
היה משמונה עד ארבע.
נתן: זה היה בכיתות ה-ו
יוסי: אני קיבלתי בבית שיעורים פרטיים
לחזק אותי באנגלית. הביאו לי מורה פרטית. הסיפור עם המורה לאנגלית הוא סיפור
מעניין. זאת היתה המורה לאנגלית שהייתה לי בבית הספר. אני הייתי ילד מופרע. היות
ולא הבנתי כלום שיגעתי את המורה. בשיעורים היא היתה משתגעת ממני. יום אחד הגיע
האמא של המורה לבית של אבא שלי, מסתבר שהם מכירים עוד ממצריים, ואמרה: מה הבן שלכם
עושה לבת שלי? היא חולה כבר שבוע היא לא יכולה ללמד, לא יהיה לנו כסף לאכול, הוא
משגע אותה – תרסנו אותו. ואז אמא אמרה לה שתבוא למד אותי באופן פרטי. הוא ידע
אנגלית ויפסיק להציק לך. שילמו לה על כל שעה ואז זה היה ממש לחסוך מהלחם, ובזכות
זה יש לי שליטה באנגלית מצויינת.
נתן: היה אז כסף.
אבא שלנו אני קורה לו ליצן. מסיבה אחת
פשוטה: הוא היה איש עם חוש הומור בלתי רגיל. הוא ידע להתנהל עם ילד בן שלוש ועם ילד
בן שמונים, עם ילדה, עם אישה ועם נערה. הוא ידע לדבר עם כל אחד בגובה העיניים.
נתן: הוא מספר בדיחה ואנשים משתטחים על
הרצפה. אצלו אין דבר כזה שלא תצחק.
הבדיחה שלו בכמה מילים פשוטות. ממש
סטנאפיסט.
הוא עבד מאוד קשה כל החיים שלו. הוא
העסיק גם אותנו, עבדנו גם בשישי גם בשבת ואפילו ביום כיפורים. הוא התעסק עם קרח.
גם בשבתות עבדנו יחד איתו. אני זוכר את עצמי כבר בגיל שש מסתובב בחנות,סוחב ומסדר.
הרבה פעמים הייתי ישן על הדלפק. היכן שהיה המשקל והמגירה עם הכסף. למטה היה מדף עם
עיתונים וניירות והייתי נדחף לשם.
אני חושב שהאימא השפיע יותר והאבא מבחינת
חוש ההומור. מבחינת בדיחות אין לי מעצורים. אני יכול להיות גם רציני וגם עם הומור.
אני היום פרילנסר בחברה לעמילות מכס, אני
מנהל את חוג הלקוחות שלי ומתחלקים בעמלות. הבן שלי עובד איתי כגוף אחד.
נתן: לגבי השובבות של יוסי: נעצרה משאית
צבאית שבאה לקחת קרח מאיתנו ויוסי עלה על המשאית מאחור שהייתה מכוסה בברזנט. הנהג
וחייל נכנסו לקבינה והתחילו לסוע. מה אתה חושב שהוא עשה? קפץ על הכביש מהמשאית
הנוסעת.
יוסי: לגבי השובבות: יום אחד הוציאו אותי
וחבר מהכיתה (התפרענו קרוב לודאי) . זה היה בכיתה ז. אז מה עשינו? באנו מאחורי
הכיתה לחלון לקחנו פחים מרובעים של זיתים והתחלנו לתופף ןכל הבית ספר לא יכל
ללמוד.
במקרה אחר כשהוציאו אותי מהכיתה אמרתי
שאם תוציאו אותי אני מתאבד כי אחרת יבוא אבא שלי וירביץ לי. אז עדיף להתאבד. היינו
בבית ספר הגבעה שיושב על גבעה ומעליו הרים גבוהים. ואני עליתי על ההרים באיום שאני
אתאבד. אז קראו לחיים אחי. כל הבית ספר היה על הרגלים. אחר כך הפכתי להיות חבר של
המנהל.
המנהל לדעתי היה דמות מאוד משפיע
ודומיננטית, שמו הנרי הינו. יש ספר "כור ההיתוך", ספר עב כרס, שלוש מאות
ומשהו עמודים. וביום שהספר יצא לאור, ואת זה אני לא יכול לשכוח, הוא בא אלי ואומר
לי: יוסף, כתבתי ספר, כור ההיתוך, זה על המעברות, על התקומה של מדינת
ישראל, ומה שקורה בין העדות ובין השבטים, ואני מבקש ממך שתקרא אותו ותתן חוות דעת.
הספר היה אצלי הרבה שנים ונעלם. בדרך הזאת הוא קנה אותי בדרך אבסולוטית ואני נער
בכיתה ז'. אני לא יכול לשכוח את השם שלו ואת שם הספר.
שם הבית ספר הגבעה
אני ארגנתי למעשה חבורות נוער, כל יום
שישי היינו נפגשים למסיבות סלון, ילדים בני 13 עם כל הבנים והבנות, היינו משחקים
חמור חדש, או חמור ארוך, וזה נדיר שבנים ובנות עושים את זה.
כשהדשא היה מסיבי היינו מתגלגלים במורד
מבית הספר הגבעה. מתחבקים זוגות זוגות ומתגלגלים,
אז חיים ואני התחלנו ללמוד בבית הפקיד
תיכון ממש בקו של בגרות (נתן: גם אני למדתי שם הנה"ח במגמה המקצועית).
באותה תקופה אני עובד בחברת הספנות צים.
גבי עבד בחברת ביטוח קלידוניה. אנחנו במסגרת נוער עובד ולומד, הולכים ללשכת העבודה
עושים מכינות, באים לראיון, 20 ילדים ומתחילים לעבוד שלושה. בגיל 14 ילדים בתקפוה
שלנו עבדו. סיימת כיתה ח היית ראשי לעבוד.( י.מ. - חינוך חינם היה עד כיתה ח').
בחופשות גם ילדים בכיתה וו וז' עבדו. בחברת צים עבדנו לפי חוקי העסקת נוער עם תלוש
משכורת. היום בגיל 14 אסור לך לעבוד. אני לא שילמתי על התיכון זה ניקרא אסטיפנדיה.
המדינה שילמה את שכר הלימוד שלי בזכות זה שעבדתי והבאתי ציונים טובים. להוכיח שאתה
שווה משהו. היום זה נקרא מלגה. קיבלנו אז החזר 80% משכר הלימוד. ו20% השלים מקום
העבודה.
בצים עבדתי כפקיד עזר במחלקת הביטוח.
המשרדים היו ברחוב העצמאות 58 בחיפה. בקומה רביעית. המשרדים הראשיים של צים היו
בעצמאות 64 בחיפה מול בית המכס. החברה הייתה מאוד מפוזרת ואז בנו את בניין
האקווריום (בנין הזכוכית) וריכזו רק חלק מהמחלקות כי המבנה לא היה מספיק גדול.
עשיתי שם קודם כל תיוק, בשליחויות, הייתי
בקשר עם עורכי הדין של החברה, אחר כך התחלתי להתעסק בתביעות ובניירת שלהן. כתוצאה
מכך למדתי אנגלית, החברה עבדה רק באנגלית, וכך התפתחתי וגדלתי. עד השירות הצבאי.
התגייסתי ב1963 עד 1966 שהשתחררתי. אלו היו שנתיים וחצי מלאות. התגייסתי לגולני,
בתקופה שלנו לגולני הלכו רק חודש מאי. כאלה ללא אסכלה וללא ידע. אלה שסיימו בית
ספר יסודי, הלכו לעבודה, והתגייסו. הם היו
עם יכולות פיסיות גבוהות. גולני נחשב לרמה הכי נמוכה בצבא הישראלי. הייתי במחזור
אוגוסט הראשון בגולני. הביאו אותנו לחטיבה מול בוסתן הגליל. ומי מדריך אותנו
"הברברים האלה". הרגו אותנו. מסיימים תירונות ומתחלקים לגדודים. אני
מגיע לפילון לגדוד 51. שם קוראים לי לראיון ואומרים לי אתה הולך לסיירת. אבל כשאתה
מסיים את הסיירת אתה חוזר אלינו. בסיירת הייתה אוירה אחרת, אנשים אחרים, רמה אחרת,
המון קיבוצניקים, אנשים עם השכלה וידע. חבורה שאתה מתאהב בה. מסיימים את הקורס
ואני אומר אני לא רוצה לחזור לגדוד. המגד שלי נקרא יהודה אשנפלד (יהודה גולן) .
בחור נמוך, מלא, עיניים ירוקות ענקיות, והוא אומר: יוסף אני שלחתי אותך ואני לוקח
אותך. אתה בא אלי. הוא בא ליחידה לקחת אותי. הוא הקים בגדוד 51 יחידה מיוחדת
הכוללת 4 סיירים, 4 צלפים, 4 חבלנים, ומ"מ. והיינו כפופים ישר למג"ד.
הוא הקים יחידה מיוחדת של הגדוד. הוא היה לוחם ברמח אבריו משהו נדיר. למזלי הוא
התאהב בי. ואני הייתי צמוד אליו לאן שהוא הלך הוא הכניס אותי לגיפ שלו: נוסעים
לגבול, נוסעים למבצע, נוסעים למאהבת. ואני הלכתי לראות סרט. היינו ביחד שנה וחצי
עד שקיבל קידום. הסורים היו יורים מרמת הגולן על הקיבוצים גדות קבוץ דן. שלחו אותי
יום אחד להכין מלכודת. עליתי לגבעה עם ארגז תחמושת עד קו הגבול השארתי את הארגז
וחזרתי ליחידה, אחרי חצי שעה החלה מהומה של יריות ושתי יחידות נלכדו בתוך הירי,
רצתי לקרוא לעזרה. במקום שנעשה להם מארב קרה בדיוק הפוך. היה קרב יריות זוועתי.
כולם יצאו בחיים ואני קיבלתי את דרגת רב טוראי שלי וסרן שנקרא יוסי קיבל
צל"ש. ולא אני יוסי הטוראי.
אני משתחרר רגיל, רב הזמן הייתי תצפיתן
בגיזרה הסורית והכרתי קמעט כל גבעה כל טנק וכל עמדת ירי של הסורים.
במלחמת ששת הימים הייתי משוחרר ולא
מגייסים אותי כי עדיין לא הייתי משובץ.
אבל באותם ימים ביצעתי שליחויות שאני
עצמי לא יודע מהם. הייתי מקבל מונית ומגיע לכתובת X בירושלים, חדרה וכדומה
למסור אינפורמציה סגורה במעטפה. מה זה מי זה למה זה אין לי מושג. זה היה השירות
שלי בששת הימים. צים הייתה מקושרת לצורך העיניין.
בסוף המלחמה גיסו אותי לחודשיים להדרכת
טירונים בצריפין.
במילואים הייתי ביחידה 300 של הדרוזים שם
היינו גדוד חי"ר של ישראלים בתוך החטיבה. עשינו פעילויות שונות. היינו
מגוייסים פעמיים בשנה בשמירות, אבטחות,
במלחמת יום כיפור היתי ברמה בקו הגנה
למניעת חדירה של שריון. עלינו לרמה עם תותחים, הכשירו אותנו להיות תותחנים.
לתולרים. היינו נייחים ללא ג'יפים. הייתי מול תל פארס, עזזיאת, כל התילים האלה
ישבנו בקו אחורי. כקו הגנה אחורי. הטנקים והתותחים ארוכי התווך ישבו מאחורינו קצת
יותר רחוק לכיוון ישראל . ההוביצרים מאחורינו היו יורים ואנחנו היינו חותפים
מהסורים בחזרה. נפצעו לנו שני אנשים. הייתי בדרגת סמל.
ב1982 במלחמת שלום הגליל שלפו אותי מתוך
הבר-מצוה של הבן דרור שלי. נתנו לי שעתיים והתגייסתי ביום שבת. התפקיד שלנו היה לנקות את השטח אחרי הפריצה
הראשונה. היינו יחידת מילואים חי"ר ביחידה 300. החטיבה בפיקודו של אל"ם אבי תלם, לחמה תחת פיקוד אוגדה 91 בגזרה המערבית בלבנון. החטיבה השתתפה בכיבוש צור וצידון ומחנות הפליטים שבפאתי הערים.
עברנו בית בית לתשאל אנשים היכן יש
מוקשים, לפנות מוקשים, לפנות נשק ולאתר מחבלים.
באחד הימים אנחנו יורדים לסיור לילה
ובדרך חזרה עלינו על מוקש כפול. הייתי המגיסט (המקלען) של הזחלם. המוקש התפוצץ
מתחתי אני עף אני לא יודע לאיזה גובה נוחת למזלי על עץ ואז הנחיתה מתרככת עד
הריצפה. וריסק לי את שתי הרגלים. יחד איתי נשרט המ"מ מפקד הזחלם וקיבל נכה
ברגל או משהו כזה, עוד חייל נכה את הרגל בצורה יותר משמעותית. והזחלם התהפך. הנהג
שהיה איש גדול מאוד לא יכול היה לצאת. מחכים לחילוץ . החילוץ מגיע ומנסים להחזיר
את הזחלם למקומו מרימים אותו והזחלם נופל שוב והנהג נפצע מאוד קשה מההגה בבטן. לא
נפגשנו מאז. לא בטוח שהיום הייתי מזהה אותו.
נפצעתי בשתי הרגל השמאלית שלי מרוסקת ברך
פריקה מוחלטת ברגל השניה כל העקב התרסק. הפרופסור שטיפל בי התחיל בשיטה חדשה. היות
והיגעתי עם רגל מפורקת לחלוטין הוא החזיר אותה למקום ללא ניתוח. הוא בנה סד (מתקן
לקיבוע, לרוב של איבר שבור) שתפסה את הרגל, שלא אוכל
להזיז את הברך ורק אחרי חודש הוא התחיל להזיז כל פעם מעלה אחת. בצורה כזו הוא שמר
על הרגל. אם הייתי מגיע במקום לרמבם לתל השומר, הייתי מגיע לקצב שהיה חותך את
הרגל, שם לא היה זמן לנסות דברים חדשים. אנחנו קראנו לו הקצב.
בצים המשכתי חמש עשרה שנה בשנת 1974
התפטרתי. יהודי בשם יעקב כספי עם אוניות הנוסעים הזמין אותי לראיון ואמר שהם
הולכים לבנות קו חדש, של מטענים, ואני רוצה שתנהל את העיניינים. הייתי ONE
MEN SHOW. קו אוניות שנוסע קפריסין, יוון, צרפת,
איטליה, זאת הייתה אוניה אחת, אוניה משולבת מכולות ונוסעים, שלידה עוד שלוש אוניות
שעוסקות בתחום מלט. אני מנהל רק את המטענים לא את הנוסעים.
מסתבר שישראל מיבאת מלט מכל האולם, מספרד
טורקיה יוון, בכל אוניה 3000-4000 טון, את חומר הגלם ליצור המלט העופרה אנחנו
יבאנו. או לנשר חיפה או לנשר רמלה. זה ניקרא קלינקר.
עבדנו שנתיים עד שהגיע טלפון בעשר בלילה:
יוסי, אנחנו מפסיקים את הפעילות שלנו בעקבות החרם הערבי, מה שגרם לחברת האוניות
היוונית להפסיק לעבוד איתנו. זה היה מהיום להיום.
(חברת צים למעשה רצתה אותי כל התקופה, כי
הייתי המתחרה הראשון לחברת צים בקווים שכאב להם מאוד. הם רדפו אחרי כל הזמן וביקשו
שאסגור את הקו. אז באו היוונים ועשו להם את העבודה)
הפסקת העבודה הפתאומים גרמה לכך שנתקעתי
עם מטענים בכל נמל בים. ואני מחוייב להביא את המטענים. יש צורך להחזיר קונטיינרים
(מכולות) שהושאלו לבעליהן. פניתי לצים
פותחים לי את הדלת ואמרת יש לי כך וכך מטענים להעביר והם עונים: קיבלת הכל בחינם.
אתה רוצה תשלם אתה לא רוצה אין בעיה. העיקר שתחזיר את הקונטיינרים. זו מחווה שאתה
לא מצפה לה. אני גרמתי לצים הפסדים של מליונים בתקופת הפעילות שלי. כי חברת צים
הייתה בלעדית בים התיכון ואני נכנסתי להם ברגליים.
קראו לי לתל אביב והקמנו חברה חדשה
לשילוח בקרורים, שנקראה גין-פרייג' (GENERAL-FRAIG
מטענים כלליים), ניהלתי את החברה במשך שנתיים, אני מנהל החברה כאשר הבעלים שהייתה
מורכבת מארבע חברות. היות ולא עמדו בהסכמים איתי קמתי והלכתי והיקמתי חברה משלי
להובלה ימית ואז באה הפציעה. הרופאים אמרו שאין סיכויי שאעמוד על הרגליים. הם לא
הבינו שאני עשוי מחומר אחר. למעשה נפצעתי ב8 ביוני 1982 וב1 בינואר 1983אני פותח
את העיתון ומוצא מודעה שמחפשים מועמד בחברת אגד שיתעסק ביבוא שלהם, בעמילות
ובשינוע כאילו המכרז תפור עלי. הם לא הכירו אותי, הרמתי טלפון והצגתי את עצמי,
ואומרים התקבלת תבוא לעבוד. אני עדין עם גבס בשתי הרגליים, ואז קיבלתי פיק ברכיים,
צלצלתי אל זה שקיבל אותי ואמרתי: אני עם גבס בשתי רגליים ואני בא אליכם עם קביים.
הוא אומר: הראש עובד? שמו ארמוזה. ירושלמי. חבר
אגד ותיק. אם אתה מקבל אותי כמו שאני אני יכול להתחיל מחר בבוקר. קבענו שאעבוד
מתשע עד שלוש. ואז חזרתי לחיים. עסקתי בעיקר בנושא רכש, של קניות, חוזים עם ספקים
מחוץ לארץ, של יבוא. הייתי שייך לחברת נצבא (נכסי צאן ברזל אגד) היו להן 5 צרכניות
בחיפה, ירושלים, תל אביב, באר שבע.
עבדתי שם חמש שנים. חברת נצבא רכשה את
דייהטסו מרמי אונגר ב1985 שהיה בהליך פשיטת רגל. ואגד קנו את חלקו בדיהטסו. וכך
חזרתי שוב לעמילות מכס.
את מקצוע עמילות מכס למדתי מנסיון בעבודה
מעשית ואז הלכתי למבחנים ועברתי .בלי שהייתי באף קורס.
זה היה חלק קטן מהעבודה. אחרי 5 שנים
עזבתי אותם ורציתי להצטרף ל"חברת בן זאב את אליהו" במטרה להכנס כשותף,
היו אלה שנים שהאינפלציה הייתה 30% בחודש, ומי שלא מנהל את הפיננסים נכון, יש לו
בעיות. הבנתי שכשותף אני לא אכנס שם, ועזבתי אותם.
הצטרפתי לחברת ביטוח שחיפשו לפתוח גם
עמילות מכס. הם עסקו בעיקר בביטוח ימי ופחות באלמנטרי, ורצו להיכנס לנישה של שילוח
ועמילות מכס. והקמנו ביחד חברה, שבסופו של דבר נסגרה. ומאז אני פרילאנסר בתוך
העולם הזה.
אנחנו שני אחים שנשואים לשתי אחיות. יפה,
אשתו של אחי היא בת גילי ואחותה של רחל אשתי. שם המשפחה שלהם: צמח.
הייתה לנו אז חבורה של בני אותה שיכבה
ויפה אחת מהם. יפה בשלב מסויים הלכה ללמוד אחות מילדת ודרכינו נפרדו. ואז חיים
שהיה בצבא הכיר את יפה בתל השומר.
באותו זמן קיבלתי מהמשמרת הצעירה של
מפלגת העבודה מפתח לבנין ישן, מאוד יפה באמצע הישוב טירת הכרמל. בתנאי אחד: אחת
לשבועיים אתה חייב להזמין הרצאה של פעילי המפלגה, ולכנס את כל החברה, 20-25 אנשים.
כדי לגייס את בני הנוער התחלתי לארגן ריקודים. אבל אין פטפון. רחל קנתה בדיוק
פטיפון, והיו לה כמה תקליטים. פניתי ליפה שתחבר ביננו, וכך כל יום שישי ושבת
מכנסים את כל החברה מביאים קצת כיבוד. זה היה אמור להיות על חשבון התקציב שבחיים
לא קיבלתי ממפלגת העבודה. היה לנו מועדון לתפארת. זה נמשך כשנתיים וחצי. זה היה
לקראת סוף השירות הצבאי שלי. החברה התחתנו והחבורה התפרקה. במרץ 1968 התחתנתי. רחל
עבדה בחברת ביטוח. גרנו בתחילה בדירה שקנינו בקרית שפינצק וגרנו בה שנתיים ומשהו.
הדירה היתה קטנה דירת חדר וחצי שנמכרה וחזרנו לטירת הכרמל לדירת 48 מ"ר עם
חצר של חצי דונם, אחרי שנה הגדלנו את הדירה ל4 חדרים מעל 100 מ"ר בניתי אותה
בשתי הידיים האלה.
כשעברנו לרעננה ב1976-7 מכרנו אותה וגרנו
ברעננה עד 1994. הואיל ובטירה גרנו בבית פרטי
עם גינה וחצר חצי דונם, רצינו לחזור לתנאים כאלה ולא בבית משותף. עמותת טל
שהוקמה ע"י יוצאי צבא, ארגון נכי צהל ותושבי ראש העין הכינו תוכנית לשכונת
טל. תמורת 121000 דולר מקבלים בית 175 מ"ר וחצי דונם. קנינו פה ולקח 8 שנים
עד שגמרו לבנות, והילדים היו כבר אחרי צבא.
נולדו לנו שלושה ילדים: דרור הבכור ב1969
אחריו ארז ב1971 ושי שעובד איתי ב1975.
נכדים תשעה:
(לסרוק בסורק)
מסר לחיים לנכדים
המוטו שלי בחיים תהיה הגון, תהיה ישר,
תאהב את הסביבה שלך, את האנשים מסביבך
תדע לתת כי כשאתה נותן תקבל בחזרה ברגעים
ובזמנים שלא ציפית לזה בכלל. היקום מחזיר לך.
לא להתייחס לכסף כרכוש אלא לחיבה, לאהבה.
כשאתה יושב עם כל אחד מהנכדים וכל אחד בא
ומחבק זו שימחת החיים. זה האושר הגדול ביותר של בן אדם. ההורים שלנו לא הגיעו לזה
כי נפטרו בגיל 56-7. הם לא ראו כלום עבדו כמו חמורים.
אני בדעה שלמרות ההתנגדות שקיימת בארץ
לדת ולדתיים אני אוהב לשמוע תנך אני שומע את אלבויים כמעט כל שישי, ואני נהנה מכל
רגע, התנך שקיבלנו הוא אוצר שצריך לשמור עליו. לא להתיחס לפנטיוט הדתית, שהיא גם
בעיני אינה ראויה. אני מתיחס לתנך לא כספר קדוש אלא כספר שנותן לך את כל אורח החיים
מלידתך עד מותך. אם תקרא בו בעיון ותפרש אותו באופנים שונים תמצא שם המון אהבה,
המון חיבה, המון מתן, בלי לקבל תמורה.
אני יכול להגיד שאני מאושר, אני שמח
בחלקי ואני חושב שאני מוקף באהבה מכל הנכדים שלי בצורה בלתי רגילה. אני לפעמים
קורא מה שהם כותבים וזה מציף את הרגשות.
יש לי פייסבוק רק כדי לראות ולא כותב
מסרים אבל שולח ברכות לימי הולדת, בווטסאפ אני פעיל מאוד בנושאי עבודה, יש קבוצת
ווטסאפ משפחתית ויש קבוצת ווטסאפ של חברים.
אני זוכר בילדותי שחיינו באוהל והאוהל
עף. ואז פיזרו אותנו בין השכנים, בבוקר התאספנו, אנשי הסוכנות הקימו מחדש את
האוהל, מנסים ליבש או להחליף את המזרונים מקש, וזה קרה לא פעם או פעמיים.
אני זוכר שב52 כשהיתי בכיתה ב או ג
והיינו בבית ספר הביתנים הבריטיים היו חציים מתחת לפני הקרקע כך שבגשם הכיתה
מתמלאת במים, ואני עומד על השולחנות ובאים חיילים ולוקחים אותי החוצה. העמיסו את
כל הילדים על משאיות מבית הספר, רטובים, מלוכלכים, פיזרו אותנו בקיבוצים שונים,
אני לא אשכח את פרוסות הלחם השחור עם מרגרינה ועם תה חם בטעם מיוחד, ונתנו לנו
פיג'מות, ומקלחת עם מים, לא ידענו מה מקלחת מים זורמים, וכשהחזירו אותנו הביתה
לאחר מספר ימים (כשבוע) היתה מהומה כמעט ונרצחו אנשים, כי חשבו שגנבו להם את
הילדים. אף אחד לא ידע את ההורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה